"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" וגו' (בראשית יח,ב-ג). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא (ב'מעשי אבות -א', "וירא”, 'אברהם עמוד החסד') שישנם שני סוגי חסד, כמו שמביא הרמב"ם: ' … שחסד ענינו – הפלגה באי זה דבר שמפליגים בו. ושמשו בו בהפלגת גמילות הטוב יותר. וידוע שגמילות הטוב כולל שני ענינים, האחד מהם – לגמול טוב מי שאין חוק עליך כלל, והשני – להיטיב למי שראוי לטובה יותר ממה שהוא ראוי' וכו' (מורה נבוכים ג,נג). ישנם שני סוגי חסד: א. להיטיב למי שאין חובה להיטיב לו, שלא מגיעה לו הטבה. ב. להיטיב למי שמגיע שיטיבו לו, אבל מיטיב לו יותר ממה שראוי להיטיב לו. ומסביר מרן הגרח"ד שליט"א, שאברהם הוא מקור החסד, כמו שנאמר "חסד לאברהם" (מיכה ז,כ), ולכן אצלו מתגלה שני סוגים אלו. הסוג הראשון שמיטיב למי שלא ראוי להיטיב לו, זהו שמתפלל על אנשי סדום הרשעים. והסוג השני, שמיטיב למי שמגיע שיטיבו לו, זהו שמיטיב לאורחים, שראוי להיטיב לאנשים עייפים הבאים מהדרך, אולם אברהם פעל להיטיב להם יותר מהראוי. בנוסף מסביר שאברהם למד את מעלת החסד משם (בן נח): ' … כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות? וכי עניים היו שם? והלא לא היה אלא נח ובניו! ועל מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה. פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר. אותה שעה אמר אברהם: מה אלו, אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם, ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר. אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים, על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) "ויטע אש"ל", אכילה שתיה לויה' (מדרש תהלים, לז). נראה שלא רק למד את מעלת החסד מנח בתיבה, אלא גם למד על שני סוגי החסדים, שזהו שמביא שפעלו להאכיל את החיות, שהרי ודאי שראוי להאכיל אותם, שהרי זה מוצרך בשביל חייהם, אולם מדגיש שהאכילום במשך כל היממה, שזה דוגמה לחסד יותר מהראוי (שהרי יכלו לשים לפניהם בשעה אחת, ושיאכלו כל אחד בזמנו). אולם גם מדגיש שכשאיחר פגעו בו החיות (אמנם כאן מובא ש'קיבל שכרו ונשבר', ולא מובא ממי, אולם בתנחומא מפורש שזה היה ע"י אריה, שפגע בו [תנחומא "נח" סימן ט]), שבזה גם אמר לו שיש חיות שלכאורה נראה שלא ראוי להיטיב להם, שהם מזיקים, ובכ”ז היטיב גם להם, שזהו כעין הסוג השני, שמרמז של הטבה למי שלא ראוי. נראה שאברהם למד, שכמו אצל נח התחיל עולם חדש, שהפעם קשור בקדושה (ראה ב'תורת המקרא' “נח" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך אם הוא רוצה לקדש את העולם ולתקנו להיות עולם חדש בקדושה, עליו להדבק במידת החסד (אולי זהו שאומר שבכך 'אנצל מן הפגעים', שאין הכוונה שמפחד מנזקים בעוה”ז [שהרי כבר ניצל מנזקים רבים, כמפרעה וכדו'], אלא הכוונה שרוצה לתקן את העולם, לבטל את פגעי הטומאה בעולם, שהנזקים באים מהטומאה ['אין ערוד ממית, אלא החטא ממית'. ברכות לג,א]). [ואכן מידת החסד קשורה לקדושה בעולם, שלכן התורה בפנימיותה חסד (תחילת וסופה חסד [סוטה יד,א], שהכוונה לכולה מתחילה ועד סוף. וכן משמע מדברי הלל שכל התורה בשורשה קשורה בזה ['דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה'. שבת לא,א]). וכן משמע מכך שהתורה חיברה את קבלת השכינה של אברהם (“וירא אליו ה'”), להכנסת אורחים]. אולם מניין ידע נח על שני סוגי החסד (שיש להדגישם כדי לתקן עולם בשלמות)? בפשטות אפשר שלא ידע, אלא רק פעל כך מול החיות באופן טבעי. אולם נראה שידע זאת מכך שנאמר לו לקחת מהטהורים שבעה ומהטמאים שנים, ולכאורה לא מובן, הרי גם אם יקריב מהטהורים, הרי לא יקריב את כולם, אז מדוע שלא יקח רק שלושה או ארבעה, מדוע שבעה? לכן למד שיש כאן רמז שיש להטיב להם יותר מהחיות הטמאות, שלכן להשאיר יותר מהם (לכן לא קצת יותר, שאז היה נראה רק כצורך להקרבה מידית, אלא הרבה יותר). מכאן למד שכיון שמהם מקריבים, שלכן ראוי להציל מהם יותר, יש לעשות חסד גדול יותר מהרגיל, וזהו חסד להיטיב יותר ממה שראוי, לעומתם מהטמאים גם להביא ולטפל בהם, אלא שהם לא ראויים כמותם (ובפרט שהטמאים חלקם חיות טורפות ולכן לא ראוי להטיב עמם), ולכן מהם להביא רק מעט, שמיטיב רק קצת, שזהו כרמז לחסד עם מי שלא ראוי להטיב לו. אולי נח למד זאת גם מעצמו, שנאמר עליו שהיה צדיק בדורותיו, וחלקו חז"ל: '(בראשית ו, ט) "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". א"ר יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר: בדורותיו, כ"ש בדורות אחרים' (סנהדרין קח,א). ממילא ידע נח שהוא צדיק רק ביחס לדורו, לכן מצד אחד אם אינו צדיק ממש, מדוע שה' יצילו? לכן זהו חסד למי שלא ראוי. מצד שני אם היה בדור אחר היה צדיק ענק, כך שיש בו מעלה שראוי להצילו בזכות זה, אלא שה' הציל גם את משפחתו, כך שהציל יותר ממה שהיה רק ראוי (שהרי יכל להשאיר רק את אשתו, והם יולידו אח”כ אחרים), לכן זהו חסד יותר מהראוי. או שנח נקרא צדיק, ולכן ראוי להצילו, מה שה' הציל גם את משפחתו זהו דוגמה לחסד שמיטיב מעל הרגיל, ומצד שני היה את חם שהיה רשע (שאפילו חטא בתיבה [שם,ב]), כך שלא היה מגיע לו להנצל במבול, וה' עשה עמו חסד והצילו. נראה שבא"י כיון שקשורים למעלת השכינה, אז גם החסד כאן הוא חזק יותר, לכן באשל נאמר "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא,לג), שלכאורה התאור "בבאר שבע" מיותר, שהרי קודם נאמר שאבימלך בא אליו, והמקום היה ב"ש, אז ברור שאברהם נמצא בב"ש, מדוע התורה פרטה שזה היה בב"ש? לכן נראה שזה כדי להדגיש את הקשר לא"י, שזה מחזק את מעלת החסד והשפעתה בעולם. (שבחסד מתדבקים במידות ה' ובשכינה [סוטה יד,א], ולכן במקום של השראת שכינה המעלה גדולה יותר). לפי זה אולי אפשר שנאמר "לך לך", שע"פ האלשיך נאמר פעמיים "לך" כדי לרמז שילך לעצמו, למהותו, שזה מתגלה דווקא בא"י. נראה שכיון שמהותו של אברהם זהו גילוי החסד (“חסד לאברהם"), לכן גם נרמז פעמיים הליכה, שכעין רמז שבהליכה לא"י יתחזקו שני סוגי החסד שקיימים בו, שיתעלה בשלמות החסד על שני סוגיו מכח א”י. (אצל אברהם קודם התגלתה ההטבה שמטיב יותר למי שראוי [במלאכים] ואח”כ ההטבה למי שלא ראוי [סדום], ואילו אצל הקב"ה התגלה קודם ההטבה למי שלא ראוי [נתן בגד לאדם], ואח"כ למי שראוי [קבר את משה]. נראה שאצל הקב"ה הסדר קודם למי שלא ראוי, כרמז שהעולם מצד עצמו לא ראוי שיקבל כלום, אלא הקב"ה ברוב חסדו נותן לעולם, ועם הזמן אנו מתקנים את העולם, ולכן בזה אנו ראויים לטובה, וה' נותן לנו יותר. אבל מצד האדם קודם עליו לתת יותר למי שראוי, שזה מעלה גדולה יותר מלתת למי שלא ראוי, וכן בכך מתדבק באנשים טובים, ולכן זה ראוי להעשות תחילה, ולכן אצל אברהם זה מופיע כך).