"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,י-יב). '"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים יא, י). הרי פרשה זו נאמרה לישראל בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שהיו אומרים: שמא לא נכנס לארץ יפה כזו? אמר להם הקדוש ברוך הוא: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יא י) – מגיד הכתוב שארץ ישראל משובחת הימינה … וכן אתה מוצא בדרכי המקום, שכל מי שהוא חביב הוא קודם את חבירו … א"י, שהיתה חביבה מכל, נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח) "עד לא עשה ארץ וחוצות". "ארץ" אלו שאר ארצות. "וחוצות" אלו מדברות. ו"ראש עפרות תבל" זו ארץ ישראל. רבי שמעון בן יוחי אומר: "תבל" זו א"י, שנאמר "משחקת בתבל ארצו". למה נקרא תבל שמה? שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות, יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו. אבל א"י אינה חסירה כלום, שנאמר (דברים ח) "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה”. ד"א: "ארץ" אלו שאר ארצות, "וחוצות" אלו מדברות, "תבל" זו א"י. ולמה נקרא שמה תבל? - ע"ש תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר (איכה ב) "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י' (ספרי). הספרי מסביר מדוע א"י נקראת "תבל" בשל דבריו על כך שא"י חביבה שלכן נבראה קודם לכל, שזה כהמשך לכך שבפס' ה' אומר לבנ”י שהארץ טובה. אולם נראה שיש כאן גם רמז יותר מזה, מדוע א"י חביבה שלכן נבראה תחילה? זה רמוז בשם "תבל" (שבשם זה נאמר בפס' שנבראה תחילה), שיש בו מובן שבא"י יש כל מה שבחו"ל – שלא חסרה דבר, ויש בזה מובן שהתורה בא”י. שזה בעצם אותו עניין, שמכאן התורה יוצאת ומקדשת את כל העולם, ולכן יש לזה גילוי גם בצד החיצוני, שיש בא"י כמו מה שיש בכל העולם, כיון שהיא שורש העולם, שלכן גם נבראה ראשונה (וחביבה), כיון שהיא היסוד והשורש לכל השאר. לכן זה מובא על הפס' שהארץ טובה, שיש בה גשמים שמשקים את הארץ, שזה קשור בה' (שדורש את הארץ אם צריכה למטר ולשאר דברים), כיון שהגשמים זה רק מה' [ולא ביד שליח] (תענית ב,א). בפס' זה גם מרומז שה' דן את כל העולם בר"ה (ר"ה ח,א), כך שכרמז שכל המציאות קשורה בקדושה, שלכן יסוד כל העולם כולו מכח א"י, ולכן הדרישה של ה' על חו"ל היא כאגב א"י – מזכות א"י (ספרי, דברים יא,יב). גם רמוז שהארץ טובה, שזה בשל קדושתנו, שאחרת הארץ רעה ולא תתן גשם ('כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים – כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים. כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם. אבל ארץ ישראל, אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלקיך בה – להשקותה במטר השמים, מרשית השנה ועד אחרית שנה – לתת מטר בעת הצורך' [רשב"ם]), כך שמלמד על חיבור בין הגשמי לרוחני, שזהו גם השם תבל שמלמד על קשר הגשמי והרוחני בארץ, ושמכאן מתקנים את כל העולם בקדושה. (אולי לכן גם מובא בספרי על מה שנברא תחילה, גם התורה והמקדש, שע"י התורה וא"י אנו מקדשים את העולם כולו לה', כעין המקדש שהוא מקום לשכינת ה' בעולם, ומשפיע קדושה שכזו לכל העולם). נראה ברמז ש'תבל' כרמז לטבל, שהוא יבול שבו יש חולין וחלק שיופרש לה', כרמז שבארץ (כגידולי היבול) יש חיבור בין הקודש והחול, אבל לא צריך להפרישם זה מזה, אלא לאחדם, שכאן הקודש מתגלה ביחד עם החול ומתוכו, ולכן זה ב-ת' במקום ב-ט', כיון ש"תבל" פרושו ערבוב (רש"י, ויקרא יח,כג), שכאן הקודש והחול מעורבים יחד, וכך דבוקים לגמרי בקודש בכל חיינו, וגם מתקנים את החולין בעולם שיתקדש. גם באותיות קטנות, תבל אותיות בגד (ת=ד,ב=ב,ל=ג), כרמז לתיקון העולם, כעין כנגד הבגד אצל אדם הראשון שהיה מוצרך בעקבות שחטא, כאן אנו מגלים כעין בגד של קודש לעולם (שבגד זה עטיפה שמרמזת על לובשה [כגון בגדי שרים וכדו']), לגלות בו קדושה. (וכן כרמז לנאמר בקריאת השם גד: “ותאמר לאה בגד [בא גד]” וגו' [בראשית ל,יא]. 'בגד — שתי מלות, והאל"ף חסר, וכן "בכל", וכן "במה", כאשר מפורש ביחזקאל. וטעם גד — "גדוד" (בראשית מט, יט), כי יש לה גדוד בנים. ויש אומרים שפירוש גד – מזל טוב, כאשר הוא בלשון ישמעאל, וכמוהו: "העורכים לגד שלחן" (ישעיהו סה, יא); והוא כוכב צדק. והנכון להיותו כמו גדודי השמים' [ראב"ע]. שכך בא"י יש מעלת ציבור בנ"י, שלא כחו"ל שנחשבים רק כבודדים ['לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותן "כל הקהל", ואפי' היו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ' (פירוש המשניות לרמב"ם. בכורות ד,ג)], וזהו כגדוד בנים [שהם רבים כציבור], ואנו קשורים לשמים, כגדודי השמים, וכך מקדשים ומביאים טוב לעולם, כעין מזל טוב, שכל זה מתקיים בא”י). בא"ת ב"ש 'תבל' זה 'אשכ', 'כ-אש', כאן אנו דבוקים בקב"ה, ומגלים את שם ה' בעולם, ולכן בשל גילוי ה' בנו אנו מזוהים עם ה' בעולם (כמייצגים את הקב"ה). הקב"ה "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (דברים ד,כד), ולכן אנו 'כ-אש', כעין גילוי של ה' בעולם, שזה במיוחד בא"י, שכאן זהו מקום התורה והמצוות (ספרי "עקב", מג), ולכן כאן יש גילוי שלם כהיותנו מייצגי ה' (להבדיל מחו"ל שזה אפילו חילול ה' ["...אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים” וגו' (יחזקאל לו,כג-כד). 'ומה הוא הקידוש? ולקחתי אתכם מן הגוים (רש”י)]).