"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"

(בראשית יח, יז-יט)

מהו יחודו של אברהם אבינו? מסביר "החתם סופר":

"כי באמת, גם לפניו היוּ היוֹ יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו, ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך, אשר מעוצם תשוקתו ודביקתו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו... כי אם אברהם אבינו ע"ה היה עושה כאשר עשה חנוך, להתבודד עצמו מחברת בני אדם, התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל. ואשר לא עשה כן הוא, כי התבונן בחכמתו, כי לא באלה חפץ ה' - שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו - תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה'... כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה'... כי מה יתן ומה יוסף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים... אברהם אבינו ע"ה לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו, כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו, לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים, והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה... מכל מקום לא יתכן לכסות ממנו דבר, כי אין חסרון בשלימות נפשו, וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק על ידי שהוא מטריד עצמו לכבודי, ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה, אם כן, לא יתכן שצדיק כזה יפסיד על ידי עבודתו באהבתו אותי, וזהו תואר הקרא (פירוש הפסוק): אמר ה' יתברך - 'הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם' - הייתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה'... וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עָבַדַי ומיודעי, אי לזאת 'שכרו מאתי תצא' שבכל מיעוט הכנתו לנבואה, אגלה לו כל צפון ולא ייסתר ממנו דבר".

הנושא של המחויבות של הצדיק ואחריותו כלפי העם היה אחד הנושאים המרכזיים שחרטה החסידות על דגלה מתחילת דרכה. בספר צוואת הריב"ש (הנהגות ישרות ק"ט) מובאת בשם הבעש"ט דרשה ברוח זו על הפסוק מתהלים (צב, יג): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה":

"כי הנה יש שני מיני צדיקים ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם: האחד, הוא תמיד בדביקות בהשם יתברך ועושה עבודתו המוטלת עליו והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו, כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזהו הנמשל לארז, שאמרו רז"ל... שהוא רק צדיק בפני עצמו ואינו עושה פירות, שיחזיר אחרים למוטב וירבו ויפרו צדיקים בעולם, זה אינו עושה אלא לעצמו, ישגה ומרבה שכרו.

אבל הצדיק השני, הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כַּתָּמָר יִפְרָח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... רבים השיב מעון וגרם תשובה בעולם. שכרו כפולה ומכופלת, הרבה יותר מצדיק הראשון הנ"ל אף שגם הוא צדיק גמור".

על חשיבות טובת הציבור לעומת חשיבות הפרט יש סיפור על רבי שמחה בונים מפשיסחא שהגיע לבית המדרש מאוחר כשטליתו על כתפו והוא מתכונן לתפילה. בא אליו אחד מתנגד למדן ואמר לו – 'תראה מה זה, השעה כבר 11 בבוקר ואתה עדיין לא התחלת להתפלל, ואני כבר הספקתי כך וכך דפי גמרא!' אמר לו רבי שמחה בונים - 'תראה, אם מה שלמדת היה בשביל כל עם ישראל, אז למדת גם בשבילי, ואם מה שלמדת לא היה בשביל עם ישראל - אז מה שווה הלימוד שלך?!'