"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם" וגו' (דברים כ,א-ד). 'משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר (דברים כ) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן”, זה כהן משוח מלחמה. "ודבר אל העם”, בלשון הקדש' וכו' (משנה סוטה ח,א). 'מאי קאמר? הכי קאמר: שנאמר "ודבר" ולהלן אומר (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש' (סוטה מב,א). 'אמר רבי חייה בר אבא: נאמר כאן נגישה ונאמר להלן (שמות כ) "ונגש משה אל הערפל”, מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש' (יר' סוטה ח,א). 'הנה במשנה יליף שהי' מדבר בלשון הקודש מלשון "ודבר", דכאן כתיב "ודבר אל העם", ובס' יתרו כתיב "משה ידבר" ... ויש להעיר נ"מ בין דרשת המשנה ובין דרשת הגמרא הירושלמית, דלדרשת המשנה היו גם השוטרים צריכים לדבר בלה"ק, כיון דגם בהו כתיב הלשון דבור "ודברו השוטרים", משא"כ לדרשת הגמרא בירושלמי היה מדבר רק הכהן, כיון דהלשון "ונגש" כתיב רק בי'. אך לפי האמת קשה טובא איך תחלוק הגמרא על המשנה אחרי שבמשנה מפורש דילפינן בגז"ש מן "ודבר"? וכמדומה שלא מצינו דוגמת דבר זה. והמפרשים טרחו הרבה בזה ולא העלו דבר ברור. ולכן נראה דבאמת ס"ל גם להגמרא ירושלמית דעיקר הדרשה הוא בגז"ש "ודבר", אך מפני כי בירושלמי כאן מקשה על גז"ש זו מק"ש דכתיב בה "ודברת בם", וקיי"ל דבכל לשון נאמרה, וא"כ מה ראית לרבות מן "משה ידבר" ולא מן "ודברת" דק"ש? על זה מפרש משום דעוד דוגמת לשון אחד כתיב בפרשת משה ידבר ובפרשה זו, והיינו כאן כתיב ונגש הכהן, והתם כתיב ונגש משה, ולכן ילפינן יותר מלשון ידבר שבשם, מאשר ודברת שבק"ש. ולפי"ז באמת עיקר הלמוד הוא מגז"ש דבור דבור, ורק הגז"ש ונגש באה להסביר ולבאר מה שמבכרין הלמוד מן דבור זה על דבור דק"ש' (ת"ת). דברי הת"ת עמוקים ויפים וכך משמע בפשטות היר' שמתחיל בלימוד של “ודבר” ומקשה ממה שנאמר בק”ש. אולם אולי אפשר שהיר' לא לומד כבבלי ש"ודבר" זה ג"ש, אלא שמזה שנאמר שמדבר משמע דיבור בעל מעלה, שזהו בלשוה"ק, ולכן הקשה שגם בק"ש נאמר לשון דיבור ובכ"ז אין בזה הבנה של לשוה"ק. לכן היר' דרש מג”ש "ונגש", כיון שאין זה נגד המשנה, כיון שלא נאמר במשנה ג"ש, אלא "ודבר" שזה דיבור בלשוה"ק, שהבין  היר' שהמשנה אומרת 'והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן, זה משוח מלחמה, ודבר אל העם בלשון הקודש', שלמדו במשנה מ"ונגש" שמה שנאמר "ודבר" הכוונה לדיבור בלשוה"ק (ז”א ע”פ הלימוד מ”ונגש” שזה מדבר על המשוח מלחמה, נלמד גם שצריך לדבר בלשוה”ק [בג”ש "ונגש”], וזהו המסקנה '"ודבר אל העם" בלשוה”ק' [כהלכה, ולא כמקור הלימוד]). ולא רצו ללמוד כבבלי מג"ש של דיבור, כיון שאם היו לומדים מלשון דיבור, אז היו מחייבים גם את השוטרים לדבר עברית (כמו שמעמיד הת"ת), אולם לא מצאנו שהשוטרים צריכים לדבר עברית, אלא רק הכהן משוח מלחמה, לכן למדו ביר' שיש ג"ש "ונגש" לכהן משוח. נראה שאף לבבלי למדו ג"ש רק לכהן משוח, ולא לשוטרים, שלמדו ג"ש "ידבר" כמו "ודבר", שזה יחיד מיוחד שמדבר, שלא כשוטרים שאע"פ שנאמר "ודברו" (פס' ה) הם רבים. מדוע הכהן משוח צריך לדבר בלשוה"ק? אולי אפשר לומר שהמשנה ממשיכה: 'ואמר אליהם "שמע ישראל" וגו'... ואתם אי אתם כן "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם" וגו', זה מחנה הארון'. 'מאי שנא "שמע ישראל”? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אי אתם נמסרין בידם' (סוטה מב,א). 'ואתם אי אתם כן כו'. וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון' (שם, מב,ב-מג,א). 'שהשם וכל כינויו עומדין בארון – היוצא עמהם במלחמה' (רש"י). 'מפני שהשם וכל כנויו מונחים בארון. תוספתא (פ"ז ע"ש) "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם" זה השם הנתון בארון, שנאמר "וישלח אותם משה" וגו', מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה, וכלי הקודש זה הארון. ויש אומרים אלו בגדי כהונה, שנא' "ובגדי הקודש אשר לאהרן". רבי יהודה בן לקיש אומר: ב' ארונות היו עמהם, זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות, שנאמר "ויסעו מהר ה'” וגו', זה שהיה עמהן היה בו ס"ת, שנאמר "ויעפילו לעלות" וגו'. ובירושלמי אמרי' ארון אחד היה' (תוס' ד"ה 'מפני'). הכהן מרמז בדבריו שהם קוראים ק"ש, שזהו המלכת ה' בעולם, ולכן גם קשורים לארון הברית שבו הלוחות ממתן תורה, שהיה מעמד גדול של המלכת ה' בעולם. לכן ה' יעזרם במלחמה, כשליחיו. החיבור נעשה במיוחד דרך הכהן המשוח (כמו פנחס והארון, שגם קשור לבגדי כהונה, שהכהונה מייצגת את ההמשך ממתן תורה, שהמשכן נעשה בעקבות הפגימה של חטא העגל, כתיקון לו, שימשך החיבור הגדול של מתן תורה. והכהן המשוח כעין הלוחות השבורים, שהם פחותים מהלוחות השלמים שלא יצאו מהמחנה, כמו שהכה"ג חשוב מהכהן המשוח ולא יוצא מהמקדש למלחמה), לכן מדבר את דבריו, שהם כעין ממשיכים את מעמד מתן תורה, לקדש שם שמים בעולם, בלשוה"ק כמו שמשה דיבר בלשוה"ק. נראה שיש חשיבות בשניהם בלשוה"ק, שבזה נראה שאנו מקדשים את העולם, כמו השמים, ששפת המלאכים היא לשוה"ק, לשון של קדושה (ועוד שהם משבחים את ה' בדיבורם-שירתם), שמרמז על שלמות בקדושה בעולם. (וכן מעלת האדם [מעל שאר החיות] מתגלה בדיבור שיש בו, שזהו "נפש חיה" [בראשית ב,ז] שבאדם [כמו שתרגם אונקלוס 'רוח ממללא'], וכל העולם נשלט ע"י האדם, ולכן בלשוה"ק יש מעלת חיבור שלם של האדם לקדושה עם כל העולם [לכן 'תני בשם ר"מ: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא' (יר' שבת א,ג) שמתחבר בכולו לקדושה]). במיוחד שבלשוה"ק ה' ברא את העולם, וקרא את שמותיהם בעברית, ושמותיו הקדושים בעברית, ובעברית מדבר עם הנביאים, וכל דברי הקדושה בעברית (רמב"ן שמות ל,יג), כך שבעברית אנו מגלים את הקשר של העולם לה' (שבעברית ברא את העולם, ושמותיו זהו גילויו בעולם, ולכן בה מדבר עם נביאיו כהתגלותו לעולם). לכן במתן תורה היה משה צריך לדבר דווקא בעברית כראוי למעמד קדושה גדול זה, וכך הכהן המשוח בא ומחברם למעלת קידוש העולם לה', שבמלחמה זה חל במיוחד, "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם", שיש חיבור גדול לה' בעולם (גם יש מסירות נפש במלחמה, שזו דרגה גבוהה מאוד בחיבור לה'), ולכן יש לזה חיבור מעולה וגדול לקידוש העולם, כעין חיבור לכח מתן תורה, ולכן זה נעשה ע”י הכהן המשוח, כעין בדימוי למשה רבנו בסיני (אולי לכן נרמז “המעלך מארץ מצרים”, לא רק כדי לומר שכמו שהכה את מצרים שהיו אמפריה, כך יעזור לך לנצח את כל אויבך, אלא גם כדי לרמז על יציאת מצרים שהיתה בשביל מתן תורה, וכך במלחמתך אתה מתחבר לכעין זה, לכח מתן תורה בעולם).