בס''ד     פרשת ראה: האם מותר לאכול בציבור נקניקייה טבעונית עם גבינה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שאסור לאכול גדי בחלב  אמו, פסוק ממנו למדו חז''ל שאסור לבשל בשר וחלב. למרות שהאיסור המקורי מתייחס לאכילת בשר בהמה וחלב בלבד, למעשה חז''ל גזרו מספר גזירות כדי להימנע ממצב בו עוברים על איסור זה. אין לאכול עוף בחלב, יש לחכות זמן מה בין אכילת בשר וחלב (וכפי שראינו בפרשת ראה שנה א'), וכן אסור ללוש לחם עם חלב.

בטעם הדבר שאסור ללוש לחם עם חלב כותבת הגמרא בפסחים (לו ע''א), שבגלל שלחם הוא מאכל מצוי הנאכל בסעודות, יש חשש שיבואו לאוכלו עם בשר. אמנם כפי שממשיכה וכותבת הגמרא, אם עושים את הלחם כמו 'עין השור', אין איסור ללוש אותו בחלב, שכן אז ידוע לכל שמדובר בלחם חלבי. בפירוש המושג 'עין שור', ומדוע הותר במקרה זה לאפות בחלב נחלקו הראשונים:

א. רש''י (ד''ה כעין) פירש, שכוונת הגמרא להיתר אפיית לחם בחלב בשיעור מועט, הנאכל בסעודה אחת. לחם מעין זה ייאכל במהירות, וכך לא ישכחו שעירבו אותו בחלב. ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, כב) חלק ופירש, שכוונת הגמרא להתיר לחם העשוי בצורה שונה מהרגיל, שכאשר ייראו את צורתו ייזכרו שמדובר בלחם חלבי ולא יאכלוהו עם בשר. ובלשונו:

''אין לשין העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה שמא יאכל בה בשר, ואין טשין (= מורחים) את התנור באליה (= שומן) ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור שמא יאכל בה חלב, ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב הרי זה מותר.''

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד צז, א) את שני הטעמים. כך שאם מדובר בלחם קטן שאוכלים אותו בסעודה אחת (ויש מתירים אף כאשר אוכלים אותו יום שלם), או ששינו את צורתו מהמקובל וניכר שמדובר בלחם חלבי - אין איסור ללוש אותו בחלב.

בעקבות העיסוק בדיני בשר וחלב, נעסוק השבוע בסוגיה הקשורה לנושא זה בו נחלקו בו הראשונים, מתי חוששים למראית עין. נעוסק בשאלות, האם מותר לאכול בשר טופו או נקניקייה טבעונית ביחד עם חלב בציבור, או שמא שיש בכך איסור בגלל הרואים. והאם יש הבדל בין דבר שנראה כאסור מדאורייתא, ודבר שנראה כאסור מדרבנן.

מראית עין

האם יש איסור לעשות מעשים מותרים מפני שנראים כאסורים? הגמרא במסכת שבת (קמו ע''ב) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה זו. לדעת תנא קמא אדם שנרטבו בגדיו בשבת, אסור לו לשטוח אותם בציבור להתייבש, כדי שלא יחשדו בו שכיבס אותם, אך על גגו בצנעה מותר. לדעת רבי אליעזר לעומת זאת גם בצנעה אסור, כיוון שכל מה שאסרו מפני מראית עין גם בצנעה אסור.

מחלוקת נוספת בשאלה זו היא, האם מותר לטייל עם בהמה שפעמון קשור בצווארה (שבת סד ע''ב). כאשר מדובר ברשות הרבים אין מחלוקת שאסור, מכיוון שהרואים חושדים שמוליכים את הבהמה למכירה. נחלקו בהליכה בחצר, לדעת תנא קמא מותר, מכיוון שהצעידה נעשית בצנעה, ואילו לדעת רבי אליעזר אסור, מכיוון שכל מה שאסרו מפני מראית עין גם בצנעה אסור.

מחלוקת הראשונים

בפסק ההלכה נחלקו הראשונים:

א. הרב ניסים גאון (תוספות עבודה זרה יב ע''א ד''ה כל) פסק להלכה כדעת תנא קמא, שכל דבר שאסרו חכמים, מותר לעשותו בחדרי חדרים, ולא חוששים שיחשדו בו שעובר איסור. הסיבה שפסק כך היא, שהגמרא במסכת חולין (מא ע''א) כותבת שאסור לשחוט בהמה בשוק כיוון שכך מנהג האפיקורסים, אבל בחצר בצנעה מותר.

מעבר לכך שהירושלמי צועד בשיטתו וכותב בפירוש שאין הלכה כדעת רב, הפוסקים הביאו ראייה נוספת לדבריו מדברי הגמרא בכתובות (ס ע''א) הפוסקת, שאדם שצינור המים שלו נחסם בשבת בגלל צמחיה וכדומה, מותר לו להסירה בשינוי עם הרגל בצנעה. מוכח שכל דבר שחכמים אסרו לעשות בפרהסיא, מותר לעשותו בחדרי חדרים. ובלשון התוספות שהביאו את דבריו:

''פירש רב נסים גאון דאין הלכה כרבי אליעזר ורב, מדתנן פרק שני דחולין (דף מא ע''א) ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה המינים. ועוד תנן בשבת (דף קמו:) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אלמא לא אסרו בחצר אף על גב דבשוק אסור מפני מראית העין כך קבלתי בשבת מפי מורי החסיד.''

ב. התוספות (חולין שם) והרא''ש (שבת כב, ד) דחו את ראיות רב ניסים גאון, ופסקו להלכה כרב הסובר שכל דבר שאסרו חכמים לעשותו בפרהסיא, אסור לעשותו גם בחדרי חדרים. את הראייה מדברי הגמרא בחולין המתירה לשחוט בחצר בצנעה דחו, שכן שם גם אם מישהו יראה, הוא יחשוב שהשוחט עושה פעולה מותרת ('ניקור חצרו'), ולכן לכולי עלמא אין לחשוש מפני מראית עין.

גם את הראייה מהגמרא ממסכת כתובות, המתירה למעוך שורשים שעלו בצינור בשבת דחו, ששם מדובר באיסור דרבנן (שהרי הדריכה נעשית בשינוי), ולשיטתם כאשר נאסר לעשות אפילו בחדרי חדרים דבר שנאסר משום מראית עין - נאסרו רק איסורי דאורייתא שחומרתם רבה, ולא איסורי דרבנן. ובלשון התוספות:

''יש מפרשים דאין הלכה כרב, מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר. ומיהו (= ומכל מקום) אין זה ראיה, דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך, אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור.''

ג. שיטה שלישית בראשונים, היא שיטת הר''ן (ביצה ד ע''ב בדה''ר). בניגוד לרב ניסים גאון וכדעת התוספות סבר, שכל דבר שאסרו חכמים לעשותו ברשות הרבים מחשש שמא יחשדו שעוברים איסור, אסרו לעשותו גם בצנעה. אמנם, בניגוד לתוספות שתירוצם לקושיה מכתובות הוביל לכך שהאיסור חל רק במעשים שנראים איסורי דאורייתא, הוא טען שהכלל חל גם באיסורי דרבנן.

לדעת הר"ן הסיבה שהגמרא בכתובות התירה למעוך בשינוי שורשים שסותמים את הצינור היא, שמדובר בהיתר מיוחד של

חכמים. כלומר באופן כללי, כאשר יש מקום של צער או הפסד גדול חכמים התירו לעשות איסורי דרבנן, ואותו ההיתר נאמר דווקא כאשר עושים את המלאכה בצנעה - כך שלא שייך לאסור מפני מראית עין.

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח שא, מה) כדעת התוספות והר''ן, שכל דבר שנאסר לעשותו בפומבי נאסר לעשותו גם בחדרי חדרים. משום כך אדם שנרטבו בגדיו בשבת - אסור לו לשטוח אותם בשמש גם בצנעה, כדי שלא יחשדו בהם שכבסם. אף על פי כן כפי שהעיר המשנה ברורה, כאשר מדובר בבגדי קטן מותר, כיוון שכולם יודעים שדרכם להירטב, ולא יחשדו בו שכיבסם.

האם בעקבות כך, יהיה אסור לאכול נקניקייה טבעונית עם גבינה אפילו בבית (וקל וחומר בציבור)? למעשה נראה שמותר. הסיבה לכך כפי שכתב הרא''ש (נדה ט, ז), שבמקומו מותר ללבוש בגדים הנראים כבגדי כלאיים, כיוון שהכל יודעים שלא מדובר  ואין בלבישתם איסור. כן גם כאן, כולם יודעים שיש נקניקיות טבעוניות, ולכן יהיה מותר לאוכלן עם גבינה.

באיסורי דרבנן

למעשה עולה, שהפוסקים לא קיבלו את שיטתו של רב ניסים גאון, וכתבו שדבר שנראה כאסור מדאורייתא, נאסר לעשותו אפילו בחדרי חדרים. כמו כן הפוסקים לא קיבלו את שיטת הר''ן, האוסר לעשות מעשים הנראים כאסורים מדרבנן אפילו בחדרי חדרים. נחלקו האחרונים במקרה ביניים, בו מדובר במעשה הנראה כאיסור דרבנן, אך הוא נעשה בפרהסיא:

א. הרמ''א (יו''ד פז, א) פסק, שכאשר מעשה נראה כאסור רק מדרבנן, מותר לעשותו בפרהסיא. משום כך פסק, שמותר לשתות חלב שקדים בסעודה בה אוכלים בשר עוף, שכן איסור אכילת בשר עוף עם חלב הוא רק מדרבנן. כך פסק גם הפרי חדש (שם, ז), שהוסיף שאם נחשוש גם באיסורי דרבנן למראית עין, לא היה לדבר סוף. לדוגמא, היה צריך לנקר (דהיינו להסיר את החלב), גם מבשר חיה, שמא יחשבו שמדובר בבשר בהמה שחלבו אסור. משום כך, יש לאסור רק מה שאסר התלמוד במפורש.

גם הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ו, ח) צעד בדרך זו ומשום כך פסק, שאין איסור למסעדה להגיש לאחר סעודה בשרית כוס חלב צמחי, כיוון שבנוסף לעובדה שכולם כיום יודעים שיש חלב צמחי, ואז אין בכך איסור וכדעת הרא''ש לעיל, כפי שראינו בעבר (ראה שנה א') הרחקה בין בשר לחלב תוקפה מדרבנן, ובאיסור דרבנן לא גזרו משום מראית עין. עוד הוסיף, שבמקרה מעין זה בו לא שותים את החלב יחד עם העוף, אלא רק לאחר הסעודה, יש מקום רב להקל אפילו לדעת המחמירים שנראה להלן. ובלשונו:

''מעתה נראה דלא מבעיא להרמ"א וסיעתו, דסבירא ליה דלא גזרינן גבי בשר עוף בחלב שקדים משום מראית העין, דהכי נמי בשתיית חלב צמחוני אחר ארוחה בשרית אין לגזור משום מראית העין, כיון שאכילת מאכלי חלב אחר בשר בסעודה אחת אינה אסורה אלא מדרבנן... אלא אף לדברי מהרש"ל וסיעתו שאוסרים... יש לומר שלא אסרו אלא בשר עוף בחלב שקדים ביחד... אבל בנ"ד ששותה חלב צמחוני אחר שגמר לאכול ארוחת בשר, בכהאי גוונא לא גזרינן.''

ב. המהרש''ל (חולין ח, נב) והש''ך (יו''ד פז, ו) חלקו על דבריהם, ונקטו שדבר שנאסר מדרבנן, אסור לעשותו בפרהסיא משום מראית עין. ראייה הביאו מהגמרא במסכת שבת, המביאה מחלוקת התנאים בשאלה האם מותר לעשות דבר שנראה כאסור, ומביאה כדוגמא בהמה שהולכים עמה בחצר כאשר מחובר לצווארה פעמון (מעשה המעורר חשד שמא לוקחים אותה לשוק למכירה), והרי שם מדובר באיסור מקח וממכר שנאסר מדרבנן, ומוכח שגם בדבר הנראה כאיסור דרבנן חוששים למראית עין. משום כך פסק הש''ך, שכאשר אוכלים בשר עוף עם חלב שקדים, יש לעשות היכר כדי שלא יחשדו באוכל שעובר על איסור דרבנן. ובלשונו:

''וכן נראה לעניות דעתי (שוב בא לידי ספר באר שבע ומצאתי שפסק גם כך) דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי, ומהם בש"ס פרק במה בהמה, ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מראית העין והוא מוסכם מכל הפוסקים שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן. וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אף על פי (דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין.''

כיצד יתמודד הרמ''א שהתיר לעשות בצנעה דבר שנראה כאסור מדרבנן עם ראיית הש''ך? המגן אברהם (שם) כתב, שייתכן שאין הלכה כאותה הגמרא, מכיוון שמהגמרא במסכת כתובות כותבת שמותר למעוך בשינוי שורשים הסותמים הצינור, משמע שדבר שנראה כאסור מדרבנן לא חששו לאוסרו מפני מראית עין. כמו כן כפי שכתב הפרי חדש  שראינו לעיל, ניתן לומר שישנם דברים ספציפים הנראים כאסורים מדרבנן, שעליהם גזרו חכמים שאין לעשותם בפרסהיא, ואין הכרח שכל איסור דרבנן נאסר.   

ברכה על מראית עין

לעיתים קבעו חכמים שיש לעשות פעולות כדי להימנע מחשד; לדוגמא, הגמרא במסכת שבת (כג ע''א) כותבת, שיש להדליק נר חנוכה בכל הפתחים הסמוכים לרשות הרבים, כדי שלא יחשדו בבעל הבית שלא הדליק. כמו כן הגמרא (פסחים ו ע''א) כותבת שיש להפריש עסה מחלה שנותנים כמס למלך למרות שמעיקר הדין חלה זו פטורה מהפרשה, שלא יתעורר חשד שאותו אדם לא מפריש חלה בדרך כלל. נחלקו הראשונים אם מברכים על תקנות אלו:

א. הרשב''א (שו''ת א, תקכה) סבר שיש לברך על הדלקת הנר הנוסף, כיוון שגם אם למעשה מדובר במעשה שעושים מחמת מראית עין , בסופו של דבר חכמים תיקנו שיש לעשותו, וכפי שכותבת הגמרא במסכת שבת (כג ע''א) יש לברך על תקנותיהם. ב. הר''ן (כא ע''א) חלק על הרשב''א וכתב, שכאשר הגמרא במסכת שבת כותבת שיש לברך על מצוות חכמים, כוונתה רק למצוות ממש, ולא למעשים שחכמים קבעו רק מחמת מראית עין. כך פסק גם הרמ''א (או''ח תרעא) וכן החתם סופר, שמשום כך פסק שתינוק שנימול כהוגן ורק בגלל ריבוי הבשר יש למולו שוב אין לברך על מעשה תיקון זה, למרות שכך תיקנו חכמים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...