'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל' וכו' (משנה תענית ד,ו). 'בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות – שהרי בו' בסיון נתנו עשרת הדברות, ובז' בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה. ושהה שם מ' יום, נמצאו כלים בי"ז בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות. ובטל התמיד – שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור. והעמיד צלם בהיכל – פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים, ובבית שני היה' (ברטנורא). נראה שחמשת הדברים יסודם במעשה העגל ושבירת הלוחות, שבשל חטא העגל נענשו לדורות, שזהו 'דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב' (תענית כט,א) [אמנם זה נאמר על ט' באב, אולם זהו אותו עקרון]. לכן כמו שנשברו הלוחות, שבכל אחד מהם יש חמשה דברות, כך גם נענשו בחמשה דברים. בנוסף, בלוחות גנוזה כל התורה כולה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור, דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה, הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). לכן בשבירת הלוחות היה כעין ביטול חמשת חומשי תורה, ולכן נעשה ביום זה חמשה דברים. נתינת הלוחות היתה אות לקשר התמידי שביננו לה', שמקבלת התורה אנו דבקים ברצון ה' (שלכן הארץ נרגעה אז [שבת פח,א], שנעשה חיבור תמידי בין העולם לה', שלזה נברא העולם ולכן היה תלוי קיום העולם בקבלת התורה ע"י בנ"י). כנגד שבירת הלוחות, נעשה ביטול קרבן התמיד, שגם הוא אות לחיבור ביננו לה' (והוא נקרא קרבן "תמיד" [שמות כט,לח], שמראה את קשרנו התמידי לה'). בנוסף, בנ"י רצו שיעשה להם עגל, כדי שיהיה תחליף למשה, שינהיגם ע"פ ה' ('נעשה לנו משה אחר, שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו' [רמב"ן שמות לב,א]). כי רצו דבר מוחשי שינהיגם שהוא גם חיבור בינם לה', לכן זה כעין קרבן התמיד שמראה תמיד בצורה מוחשית את הקשר ביננו לה'. לכן זה בא לידי ביטוי בביטול התמיד, כרמז לחטא העגל (ומה שנאמר שבירת הלוחות זה כולל את מעשה העגל, שהוא הסיבה של שבירת הלוחות, ומה שנאמר דווקא שבירת הלוחות ולא שנעשה העגל, זה כדי להדגיש שיש כאן גם עונש ביום זה, ששבירת הלוחות הוא דבר רע שנעשה לנו, שהפסדנו את מעלתנו שהיתה בו). בנוסף, חטא העגל נעשה בעקבות שטעו ביום, וראו שמשה לא בא בשעה השישית: 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום, בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש! ולא השגיחו עליו. מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). הרי ששורש חטאם קשור בכך שעברה שעה שישית. את העגל עבדו ממש בבוקר, לאחר שאהרן יעץ להם לחכות לבוקר, “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים" (שמות לב,ו). לכן זה דומה לקרבן התמיד, שהקרבן תמיד של בוקר נעשה בבוקר, שזהו כמו שעבדו את העגל כשקמו בבוקר, וקרבן התמיד של בין הערבים זמנו מתחיל משינטו הצללים שזהו שש וחצי (פסחים נח,א), שזהו סמוך לכך שעברה שעה שישית. וכן זהו תמידים של כל יום, כעין רמז שחיכו וטעו בימים, ולכן עשו את העגל. ממילא לכן ביטול קרבן התמיד קשור לחטא העגל. כשמשה זרק את הלוחות הם נשברו "וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב,יט), כך חומות האבן שהגנו על ירושלים נשברו, שנפרצה החומה (וכך יכלו האויבים להיכנס לירושלים שהיא הר, כעין “תחת ההר” בשבירת הלוחות). פריצת החומה היתה התחלת הנפילה של ירושלים (שנכנסו ונלחמו בה עד שנפלה לגמרי), זהו כעין שבירת הלוחות, שבהם "חרות על הלחת" (שם,טז) שמרמז לכך שלא היו יכולים לשלוט בנו אלמלי חטאנו בעגל: '… רב אחא בר יעקב אמר: אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות", אל תיקרי חרות אלא חירות' (עירובין נד,א). וכן: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב), שבלוחות נרמז על חירות, ולכן בשבירתם נעשה שורש לחורבן, שהחל בפריצת חומות האבן, כשבירת הלוחות, וסופם בחורבן ירושלים והיציאה לגלות – עבדות (ואף מהרגע שנפרצה החומה, מאותו יום, נכנסו והוציאו לעבדות מי שתפסו בדרך). חורבן ירושלים היה בעקבות שנאת חינם (שבגללו גם רצחו אחד את השני), לכן פריצת החומה קשורה לשנאת חינם, כמו שהיה בעגל, שרצחו את חור בעקבות שלא רצה לעשות את העגל [ואף זו הסיבה שלכן אהרן עשה את העגל, כדי שלא ירצח] (סנהדרין ז,א). זמן המצור על ירושלים היה שלוש שנים (גיטין נו,א), אולי כנגד לחימתם של שבט לוי: "ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שמות לב,כח), לכן כנגד שלוש אלף שהוכו כעונש על חטאם בעגל, זכו לשלוש שנים של עמידה במצור. יש מחלוקת בין הבבלי והיר', האם פריצת החומה בבית ראשון היתה בי"ז תמוז או בט' תמוז (יר' תענית ד,ה. ר"ה יח,ב. תוס' ד"ה 'זה'). [אולי היו שתי פריצות, הראשונה קטנה, אבל היא ההתחלה, והשניה גדולה ומרכזית]. אולי למ"ד י"ז בתמוז זה כנגד מעשה העגל ושבירת הלוחות, ולמ"ד ט' תמוז זה כנגד שהערב רב לא היו כבנ"י, ולכן עדיין היו דבוקים בע"ז, ולכן תכננו להחטיא את בנ"י בע"ז כשיוכלו. לכן זה נרמז ח' ימים קודם לחטא עבודת העגל ושבירת הלוחות, כנגד שהם אינם מבנ"י, ולכן אינם נקראים 'מולים' כבנ"י (משנה נדרים ג,יא), וברית מילה היא בגיל שמונה ימים, לכן זה בא לידי ביטוי בשמונה ימים קודם לכן. משה זרק את הלוחות והם נשברו: “ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב,יט). כנגד זה שרף אפוסטמוס את התורה, שזהו השמדה של תורה, כעין הלוחות שנשברו. בנוסף, משה שבר את הלוחות כדי שיוכח שבנ"י לא קיבלו את התורה: '… כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד אָמַר משֶׁה: מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין, לָמָּה? שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּלּוּחוֹת (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ”, וְעָנְשׁוֹ אֶצְלוֹ, "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”, לְפִיכָךְ שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת' (שמו"ר מג,א). לכן כנגד זה שרף אפוסטמוס את התורה, כעין ביטול קשרנו לתורה. בנוסף, כדי לכפר לבנ"י אמר משה: “ועתה אם תשא חטאתם. ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב). לכן כשעלתה מידת הדין על בנ"י, שכעין לא נשא את חטאם, נעשה מחיית ספר, כעין רמז לדברי משה בשביל הכפרה. בנוסף, כחלק מתיקון חטא העגל משה השמיד את העגל: “ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש" וגו' (שם,כ), לכן כשהיה קטרוג והתקשר לחטא העגל, נעשה דימוי הפוך לזה בעולם, ולכן השריפה נעשתה על התורה. העמיד צלם בהיכל, זה ממש כעין העגל שהועמד במחנה סמוך לסיני (שעל הר סיני ירדה השכינה, ולכן היה כעין מקום קה”ק, ולכן רק משה היה שם, כמו כשהכה”ג נכנס לקה”ק. ולכן סמוך לו זה כעין קשר להיכל). ביר' מובאות שתי אפשרויות על איזה צלם מדובר, שזה או הצלם שהעמיד מנשה בבית ראשון, או הצלם שהעמיד אפוסטמוס בבית שני. נראה שכעין שבעקבות העגל נשתברו שני לוחות הברית, אז כנגד זה נעשה פעמיים העמדת צלם, שהצלם כנגד העגל, ופעמיים כנגד שתי לוחות הברית שנשתברו בגללו. נראה שנעשה פעמיים העמדת צלם, כעין שהעגל נעשה ע"י שתי כוחות, מצד בנ"י ומצד הערב רב: '… השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים, שמיכה היה, שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה "עלה שור”, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים' וכו' (תנחומא "כי תשא" סימן יט). לכן פעם אחת הועמד צלם ע"י מנשה שהוא יהודי, כנגד מצד בנ”י, ופעם שניה הועמד צלם ע"י אפוסטמוס הגוי, כנגד הצד של הערב רב. מצד בנ"י, זהו מיכה, שהשליך את ה"עלה שור" שעשה משה כדי להעלות את ארונו של יוסף, כנגד זה עשה מנשה צלם, ששמו כשם בנו של יוסף (מנשה). בנוסף, באותיות 'מיכה' ו'מנשה', יש אותיות 'שיכן', ופעמיים 'מה'. כנגד משה שבא לשכן את השכינה בעולם ע"י מתן תורה, (וכן אהרן עשה את העגל כדי שלא ימיתוהו, שכך אפשר שיהיה להם כפרה כשיעשו תשובה [סנהדרין ז,א], כך שגם הוא במעשיו פעל שבנ"י ישרדו, והרי על ידנו באה השכינה בעולם), ועל משה ואהרן נאמר (בענוותנותם) "ונחנו מה" (שמות טז,ז), ולכן פעמיים 'מה', שמשה ואהרן באו לבטל את כח קלקול העגל, ואילו מיכה פעל לעשיית העגל, ולכן מנשה בא ומשלים את כוחו בהעמדת הצלם, כהיפך ממעשה משה ואהרן. הערב רב הם שאמרו "אלה אלוהיך ישראל" (שמות לב,ד. רש"י), כך אפוסטמוס העמיד את הצלם, כטוען שהוא (הצלם) זה שאמורים לעבוד לו במקום לה'. 'אפוסטמוס' בגימטריה זה 262, אותיות 'סרב', כנגד שה' אמר למשה שלא יהיה לעב רב קשר למתן תורה, ומשה סרב לזה: '"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ”, הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ. אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי”, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב. אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי: לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים. וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ. וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא' וכו' (שמו"ר מב,ו).