"ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנת לצבאתם ועל צבאו אחיעזר בן עמישדי. ועל צבא מטה בני אשר פגעיאל בן עכרן. ועל צבא מטה בני נפתלי אחירע בן עינן. אלה מסעי בני ישראל לצבאתם ויסעו" (במדבר י,כה-כח). 'כיצד היו ישראל מהלכין במדבר? רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה, חד אמר כתיבה, וחרנה אמר כקורה. מאן דמר כתיבה, (שם) "כאשר יחנו כן יסעו", מאן דמר כקורה, (במדבר י) "מאסף לכל המחנות לצבאותם". מאן דמר כקורה, ומה מקיים כתיבה? "כאשר יחנו כן יסעו" מה בחנייתן על פי הדיבור, אף בנסיעתן על פי הדיבור. ומאן דמר כתיבה, מה מקיים כקורה? "מאסף לכל המחנות לצבאותם" לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין, היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו, הה"ד (במדבר י) "מאסף לכל המחנות לצבאותם"' (יר' עירובין ה,א). למדו על הפס' כאן ששבטו של דן היה מרובה באנשיו, ולכן הם נסעו באחרונה כדי שיחזירו למי שנאבד בדרך חפץ כל שהוא. לכאורה זה קצת תמוה, וכי זה היה כ"ך חשוב לתורה לומר לנו, ששבט דן היה מחזיר חפצים אבודים? בפשטות אפשר שאכן זהו לימוד גדול, עד כמה חשוב כל חפץ של יהודי, שהיו צריכים להתחשב בזה במסעות, שהיו הולכים אחר ה', עם גילוי שכינה גדול, ובכ"ז לא זילזלו בממון של יהודי שיאבד תוך כדי כך. (וזה במיוחד מתחזק ע"פ דברי היהודי הקדוש, שאמר שבממון של ישראל יש שייכות לקדושה, שלכן היה חשוב לצוות לשאול מהמצרים כסף, כדי להוציא את הממון השייך לישראל ממצרים, בשל הקדושה שקשורה בו). אולם אולי אפשר שיש בזה רמז עמוק, בדר"כ מה שנאבד אלו דברים קטנים (שהרי אם היה דבר גדול היה רואה זאת מיד ולוקחו, ולא היה מגיע עד לסוף המחנה), שזה מזכיר את מעשיו של יעקב אבינו: “ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב,כה) '"ויותר יעקב לבדו", אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א). מעבר לפשט הפשוט שבדבר, נראה שיש כאן אמירה שלהבדיל מעולם מקולקל שבו גוזלים, כמו דור המבול שנחתם דינם על הגזל ('א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", וכתיב (יחזקאל ז, יא) "החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם"'. סנהדרין קח,א) הצדיק בא לתקן את העולם, ולכן מתרחק ביותר מגזל, ולכן חשוב לו כל כלי בעולם, כיון שמשמש אותו לתיקון העולם, בין כלי קטן ובין כלי גדול. ממילא נראה שיש כאן רמז לתיקון העולם, לכן בעקבות כך נפגש יעקב עם שרו של עשו: 'ר' חמא בר חנינא אמר: שרו של עשו היה הוא... ויכולת להם, זה עשו ואלופיו. ד"א, "כי שרית עם אלקים" את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה' (ב"ר עח,ג). נראה שבא לומר שיעקב ניצח את שרו של עשו, ובזה נקבע שינצח את עשו ואלופיו (שהם מכוחו), וטעמו זה משום שדמותו יעקב חקוקה למעלה במרכבה ('בדיוקנו של מעלה – פרצוף אדם שבארבע חיות, בדמות יעקב'. רש"י, חולין צא,ב), כיון שממנו בנ"י, ויעודנו הוא הבאת השכינה לעולם, שאנו מרכבה לשכינה. לכן זה מתגלה אצל אבותינו (שאנו המשכם): 'אמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה' וכו' (ב"ר מז,ו). כך שיש בהקשר לפכים אצל יעקב גילוי של תיקון העולם. כך נראה גם בהקשר לדן שהיה מאסף במחנות כדי להחזיר אבידה, שיש בזה קשר לתיקון עולם, ומתגלה בקשר ששבטו גדול ביותר, שכל אחד מבנ"י מביא עוד לתיקון עולם. נראה שזה קשור לדן, כיון שיש בו קשר לעתיד לבא, לזמן תיקון העולם. מובא על דברי שמשון (שהוא מדן): 'כתיב (שופטים טז,כח) "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים”, אמר רבי אחא: אמר לפניו: רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה, ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא' (יר' סוטה א,ח). [אמנם אפשר לפרש שהכוונה שהעין השניה זה לקבל עליה שכר לעתיד (וכך משמע במצודות על הפס' שאומר 'שמורה לעולם הבא'). אולם זה נראה דחוק, שהרי איזה שכר יש לו על שניקרו את עיניו? אם הכוונה לנקמה על הנעשה לו, אז מובן שיש בזה משום זכות לנקמה על שנעשה לו. וכן משמע שדרשו שאומר שינקום עין אחת מפלישתים, וממילא ינקום את השניה לעתיד לבא בשביל בנ"י). כך שרואים שיש גילוי של קשר של שבט דן עם תיקון לעתיד. לכן מובן שיעקב ראה את שמשון וחשב שהוא המשיח: '… לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו, וסבור בו שהוא מלך המשיח' וכו' (ב"ר צח,יד), כיון שיש גילוי בשבט דן שקשור לתיקון העולם, כמו שמתגלה אצל שמשון. דבר זה בא לידי גילוי במסעות במדבר, שגילה את בנ"י כמחנה סביב אהל מועד, מחוברים לתורה וקדושה, והולכים ע"פ ה' (בחניה ומסע) כדי לתקן את העולם.