לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת נשוא

ד,כב: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם:  לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם: מדוע הלשון במניית הלוויים היא 'נשוא' ואילו במניית בני ישראל הלשון היא 'שאו את ראש'? אלשיך: "שיצדק על המשך נשיאת ראש, הולך ומתנשא, מדרגה על מדרגה". הפעולה על עם ישראל הייתה חד פעמית והסתיימה עם תום המפקד, לכן לשון 'שאו', אך הלוויים, ככל שיעבדו במשכן, כך תגדל קומתם ואישיותם, לכן לשון מקור הפועל – 'נשוא' – הולך ומתנשא.

ז,יח: בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר: מדוע התורה אינה מנסחת בקצרה שכל נשיא שבט הביא כקודמו, ובכל זאת חוזרת על מעשה ההקרבה הזהה שתים עשרה פעמים? אלשיך: "לומר, ראו נא כי כל אחד אחשיב בפני עצמו ועל כן אשתעשע בהזכיר כל פרטי קרבנותיו כאילו לא הוזכרו מקודם". כולם שווים ואהובים מלפניו.

ז,פד: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ: אלשיך: "הלא לא ייקרא חינוך רק מה שהוא ביום הראשון, אך לא מה שאחר ימים? לזה אמר, אחשיבם כאילו כולם חנכו 'ביום הִמשח' ... כי מאת הנשיאים מצִדם הלא היה לעשות ביום ההוא (הראשון), אלא שמאתו יתברך היה שלא יעשו (וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם1 ז,יא)". ה' מאפשר לכל אחד להרגיש כאילו הוא בנו יחידו.

שבת שלום וחג שבועות שמח, שבת של שמחת בר מצווה ליונתן מס הגדול, שבת של קבלת עול תורה מרצון, שבת של התקדשות הולכת וגוברת, של אחדות וחשיבות, שבת בה נזכור את סבא ראובן במלאת א"ם שנים לפטירתו.