"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה" (ויקרא ב,א). 'אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. א"ר יצחק: מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו שהוא עני. אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך' (מנחות קד,ב). ['עני – דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות. חמשה מיני טיגון – סלת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה כל מידי דאית ביה שמן קרי טיגון. שאהנה ממך – כלומר שתקובל לפני בהן'. רש"י]. בקרבן מנחה נאמר "נפש", כדי לומר על מעלתה, שכיון שמי שמביא אותה בדר"כ זהו עני, אז נתינתו היא במעלה מיוחדת, כיון שאין לו כסף וזה ממש קשה לו. לכן ה' מחשיב זאת ביותר, כאילו הקריב נפשו ממש, שנתן את חייו ממש, שמסר את כל כולו. זהו כעין שנאמר "נפש כי תקריב", שמקריב את הנפש שלו ממש. נראה שלכן מי שגילה זאת זה ר"י, שבשמו מרומז על מסירות נפש לקרבן, מעין יצחק אבינו שמסר את חייו לקרבן לה'. נראה שמה שנאמר "נפש" בא לרמז על "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). אותו העני שמקריב מנחה, שכעין הקריב נפשו, הוא כעין עשה קירוב שלם, שכל חייו ("ויהי האדם לנפש חיה") דבוקים בקדושה, כעין גילוי של "ויפח באפיו", שהנופח זה מעצמותו (כך ה' כביכול נתן בנו מעצמותו [רמב"ן שם]), כך כעין שכשמקריב מתחבר בשלמות לקב"ה בחיבור שלם ומעולה. כשהאדם נברא הוא נוצר בשלמות, בחיבור שלם לקב"ה כשרצונו תואם לרצון הקב"ה, עד שחטא בעץ הדעת. עץ הדעת לדעת ר' יהודה היה חיטה: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון … ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). כך גם קרבן המנחה עשוי מסלת – מחיטה, שבזה מתקן את הגילוי של עץ הדעת, שאת כל כולו נותן לקב"ה, מתבטל לפניו לגמרי, להיפך מעץ הדעת שנתן לו את הרצונות של עצמו שלא כרצון הקב"ה. בזה הוא כעין נעשה מחובר לתחילת יצירתו בשלמות, כשכל רצונו מחובר לרצון ה'. לכן גם דרש ר' יצחק שיש חמשה מיני טיגון כדי שיהיה כמה סוגים של הנאה ממנו, כעין שיש בו הרבה מה להציע, שנראה שבעומק יש דווקא חמשה סוגי טיגון בשמן, כנגד חמשה חומשי תורה, שהתורה נמשלה לשמן ('… נמשלה התורה … שמן מנין? שנאמר (שה"ש א, ג) "שמן תורק שמך"'. דברים רבה ז,ג) [ואף גילוי של התורה באדם נרמז בשמן זית: 'הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה, שנאמר (שמות כז, כ) "ויקחו אליך שמן זית זך"'. ברכות נז,א] ולכן יש חמשה סוגי טיגון בשמן כנגד חמשה חומשי תורה. שזה בא לרמז על קרבן המנחה של העני שבזה הוא מתחבר למעלת השלמות שהיתה לאדם כשנוצר, שדעתו היתה מתואמת עם רצון ה', ורצון ה' הוא שמתגלה דרך התורה. ומה שמביא שזה חמשה כדי שכביכול יהנה ממנו הרבה, זה רמז לכך שהתורה מרובה בלימוד תורה ומצוות כדי להרבות זכותנו: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"' (משנה מכות ג,טז). אולי לכן במנחה אי אפשר להביא בשותפות: 'תניא נמי הכי, רבי אומר: (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה'", הכל באין בשותפות, לא סילק הכתוב אלא מנחה שנאמר "נפש"' (מנחות קד,ב). שכיון שה"נפש" קשור בהיותו נברא כראוי, לכן לא בשותפות, כעין רמז שבאותו זמן לא היה אלא רק הוא, שעדיין לא נבראה חוה שהחטיאתו. בקרבן מנחה נאמר: 'מ"ט דרבנן? אמר קרא (ויקרא ב, א) "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ", מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר' (מנחות יח,ב). נראה שיציקה ובלילה, זה כעין הכנת גוף האדם בבריאה: “וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב,ז) שבזה אין מעלה מיוחדת לאדם על פני שאר הבריאה, ולכן גם זר יכול לעשות זאת. קמיצה זה שלוקח חלק מהעיסה לצורך הקרבה, זה כנגד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שם), שזה החלק שמחובר לה', שמעל שאר הבריאות ('"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור'. רש"י), לכן זה דווקא נעשה ע"י הכהן שמסמל את עבודת ה' במקדש. (גם הקמיצה היא חלק קטן, כעין דימוי למה שהקב"ה הכניס בנו מעצמותו הגדולה). אולי קומצים בשלוש אצבעות ('אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: חופה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ'. מנחות יא,א) כנגד שלושת הפעמים שמשה עלה להר סיני, שקשור לתורה (אמנם הפעם השניה היתה כדי לכפר לבנ"י, אבל בלעדיה לא היו ניתנים הלוחות השניים בפעם השלישית). אולי במנחה יש סלת, שמן ולבנה, שתחילת האותיות בשמם זה 'ס-ש-ל', אותיות 'של-ס' שהתורה נתנה במתן תורה לבנ"י שהיו ס' ריבוא (שהקב”ה נתנה לנו, כעין שעכשיו היא שלנו, של בנ”י [ראה שמו”ר לג,א]). אמצע שמם זה האותיות 'ל-מ-ב', מתן תורה היה לכל התורה (ולא רק לעשרת הדברות, אלא כל התורה ניתנה מסיני), ומצוות ת"ת נאמר ב"ושננתם לבניך ודברת בם" וגו' (דברים ו,ז), זהו שמה שניתן בסיני שלזה עלה משה לקבל ולהביא, זה 'ל-בם', לכל התורה שנלמדת. וכן תחילת התורה זה "בראשית", וסוף התורה זה "לעיני כל ישראל", כך התורה שנתנה במ' יום בסיני, זה כל התורה שמתחילתה ב"בראשית" ונגמרת ב"ישראל", זהו האותיות האמצעיות 'ל,מ,ב'. סוף שמם זה האותיות 'ת-נ-נה', שה' נתן את כל התורה בסיני ('נתנה' בסיני [או 'נתן ה' חומשים]). או שלאחר גלות של ארבע מאות שנה [ת], במועד חג שבועות שלאחר חמישים יום [נ], קיבלו את התורה שהיא חיבור של תורה שבכתב בחמשה חומשים [ה], ותושב"ע – שבחכמה יש חמישים שערי חכמה [נ] (והתושב”ע זהו החלק שמתגלה דרך חכמת החכמים). הקרבן נקרא מנחה אותיות 'נחמה', שהעני מתנחם שגם הוא יכול להקריב אע"פ שאין לו בהמות, וגם רמז לתיקון שהאדם קילקל באכילה מעץ הדעת, שבזה נמשך לרעה, עד כדי כך שבמבול נאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" וגו' (בראשית ו,ה-ו), שכנגד הצד לרעה יש את התורה שבה הולכים ע"פ רצון ה' (ובפרט להסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “נח", שההבדל בין לפני המבול לאחריו, שאז ה' אמר שלא ישחית יותר, זהו קבלת שבע מצוות בן נח בירידתם מהתיבה, שבזה יש חיבור להליכה כרצון ה'. וממילא יש בזה רמז לתורה, שהיא שלמות ההליכה כרצון ה'). כך במנחה הוא כעין מתחבר לרצון ה', שמבטל את ההליכה נגד רצון ה' שגורם ל"וינחם" שכביכול ה' מצטער שברא את העולם. לכן מנחה אותיות נחמה, שבמקום "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", יש גילוי של "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב,יד), יש תיקון לרעה. זה נעשה ע"י חיבור להליכה כרצון ה', להיות כמו קודם לחטא עץ הדעת. לכן זהו במנחה, שסמוך לבריאת האדם נאמר: “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" (בראשית ב,ה), שהצומח לא צמח לפני בריאת האדם, שהאדם התפלל על הגשמים, ואז 'התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים' (רש"י). לכן הגילוי של מעלת בריאת האדם בקשרו לה' (שהתפלל), בא לידי ביטוי בצומח, לכן זה בא לידי גילוי בקרבן מנחה מן הצומח.