לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת ויקהל ופקודי

ויקהל

לה,א: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם: אלשיך: "למה הייתה הקהָלה זאת פה מביתר מצוות ה' אשר דבר משה אל בני ישראל? ... כאשר חטאו היה על ידי הַקהל, כמה שאת אמרת 'ויקהל העם על אהרן', כי זולת חומר העוון – היה גם ברבים, שהוא חילול ה', על כן גם בתיקון – צריך יהיה כן ב'הקהל', לקדש את ה' במה שיעשו התיקון והתשובה ברבים, וזהו 'ויקהל משה'. ועל השנית להרחיק הגורם, אמר 'את כל עדת בני ישראל', כלומר (כולם) אך לא את הערב רב, כי המה היו גורמים נזקים". הדבר הפוגם – הוא המתקן.

לה,ב: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת: אלשיך: "למה במלאכת המשכן לא תדחה שבת, ככל מעשה הקרבנות, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן? ... ולא יחללו שבת על מעשה המשכן, פן יטעו, ושמירת השבת היא 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' ומתדבק בכם, על ידי נפש יתירה שאני נותן בכם ומתדבק בי".

לה,כא: וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ: אלשיך: "(נשאו לבו – נדבה רוחו) – שהוא כפל עניין במילות שונות, שהם שתי קושיות: אחת, כפל הענין, שנית, למה הוא במילות שונות? ... בהבאת הנדבה היו הדרגות, כי תחילה הביאו 'אשר נשאו לבו' ואחר כך 'אשר נדבר רוחו אותו' ... 'נשאו לבו' מבלי מוחה בידו, והשני הוא 'אשר נדבה רוחו אותו' – כי רוחו ונשמתו עשאתו נדיב, מה שלא היה מעצמו". אדם מעצמו, בלי רוח, דומה לחייה, אשר יש לה רצון משלה בלי כל התרוממות רוח.

פקודי

לח,כא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר: אלשיך: "למה הודיענו שהיה ביד איתמר? ... שלא יחשבו את הלוויים ישלחו יד בעבודתם לחסר שמץ דבר מזהב וכסף אשר ישאו עליהם, על כן טוב לדעת מעתה מספר ומשקל הכל, והיה מינויים על יד איש אחד, הוא איתמר, כי אם היה על פי שניים – לא היה חשד ... כי בהיות שניים – אין לחשדם, כי אם בהיות ביד אחד בלבד, וזהו 'ביד איתמר'". נראה שדווקא בגלל שהמינוי היה בידי איתמר בלבד, צריך את משה כדי לפקוד, בתור שני לאיתמר.

לח,כד-כז: כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ... וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ: אלשיך: "למה לא פקד אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת, וכל שאר דברים לא עשה, רק הזכיר מציאותן לבד? ... שלא נאמר שאותו השיעור חסרו במאה כִּכָּרים לבוא ככר לאדן, ומזה נקח ראיה לכל שאר הדברים אשר לא היו עניינם ניצק בכור, ועל כן לא מנה שיעור כל שאר ענייני המשכן במספר במשקל, כי מאלה ייקח ראיה אל כל השאר". אמון ומסקנות בריאות לפי התקדים.

לט,לב: וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה: אלשיך: "היה לו לומר 'ויעשו בני ישראל' ואחר כך יאמר 'ותכל' (מדוע התורה הקדימה את 'ותכל'?) ...'ותכל כל עבודת' – כאילו כלתה מאליה, כי מן השמים הייתה נעשית, ואף על פי כן מעלה עליהם הכתוב כאילו ישראל עשו הכל ... לומר, אף על פי שהיו נראים כעושים, אך הוא יתברך היה עושה את הכל". ה' ציווה שיעשו ונתן לעם הרגשה טובה שהוא אכן עשה.

מ,לח: כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל: מדוע כתוב בתורה  'בית ישראל' ולא 'בני ישראל'? אלשיך: "להיות העניין להזכיר חשיכת הראות לבלתי עצור כוח לראות אש הענן ביום, הזכיר 'בית' – שכולל הנשים, כמו דאת אמרת 'כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים, שהן גרועות ואין להן הכנה להביט אל דבר רוחני כאנשים, ומה גם שלומי אמוני ישראל". ה' דואג שגם ה"גרועים" והחלשים בדברים מסוימים, יוכלו לחיות באמונה שלמה. מעניין.