"וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א,ד). '"ונרצה לו" – מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות – הרי עונשן אמור!  ועל מה המקום מרצה לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר "ונרצה לו" – לזבחו, אף על פי שלא סמך – הזבח מרצה' (ספרא). הריצוי שנאמר כאן הוא על מצות עשה, ול"ת שיש בהם קום עשה. נראה שזה קשור לכפרה על מה שנעשה בעגל, שאמרו לאהרן "קום עשה לנו אלהים" (שמות לב,א), שאמרו לו לעשות מעשה, והוא עשה. לכן בסמיכה יש כפרה לזה, ולכן הבעלים סומכים על הבהמה, כתיקון לעשיה שנתנו לאהרן לעשות מהזהב שלהם (כך כאן הם סומכים על הקרבן שלהם, שמממונם). אמנם אהרן ניסה למנוע את עשיית העגל, ולכן גם בלי הסמיכה הקרבן מרצה, אולם יש בו חסרון, כמו שמובא בגמ': 'דתניא (ויקרא א, ד) "וסמך ונרצה" וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם? שנאמר (ויקרא יז, יא) "כי הדם הוא בנפש יכפר", ומה ת"ל "וסמך ונרצה"? שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר' (יומא ה,א). שבלי הסמיכה יש כעין חסרון בכפרה השלמה, אבל עדיין הקרבן מכפר, כיון שזה לא עיקר הכפרה, ואף מצד המעשה אהרן ניסה לעכב. לכן הסמיכה היא רק ע"י הבעלים: 'תנו רבנן: (ויקרא א, ד)... "ידו" ולא יד שלוחו' (מנחות צג,ב [ובספרא]). היפך מהנעשה בעגל, שנתנו לאהרן להיות שליחם. אולי זה גם רמוז בלימוד שהסמיכה היא במשך כל היום: 'כל היום כשר... לסמיכה ולשחיטה, דכתיב (ויקרא ג, ח) "וסמך ושחט", וכתיב בה בשחיטה (ויקרא יט,ו) "ביום זבחכם"' (מגילה כ,ב). שנלמד משחיטה, שבה נאמר "ביום זבחכם יאכל וממחרת" (ויקרא יט,ו), ולכן כעין רומז לחטא העגל שנעשה ביום שבאו לאהרן, ואף למחרת: “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל" (שמות לב,ו) [ונאמר אכילה בשניהם]. לכן הסמיכה היא לא בעוף: 'אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין? ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן – טעונה סמיכה. לא! אם אמרת בבן הבקר – שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה! תלמוד לומר 'עולה' – אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה. יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? תלמוד לומר "העולה" – פרט לעולת העוף' (ספרא). שהדבר הבסיסי הוא בקר, כעין העגל שהוא בקר, ומרבים גם צאן שהוא דומה לבקר. גם הערב רב שעלו איתם ממצרים הם שדרשו מאהרן לעשות את העגל (רש"י. שמות לב,ד) [וכן הם עשו את העגל בכישופיהם (שם)], והרי המצרים עבדו לצאן כע"ז, ולכן יש בעגל גם קשר לצאן. אבל עוף לא דומה כלל לעגל, ולכן בו אין סמיכה. לכן גם הסמיכה היא רק במקום השכינה, ולא בבמה פרטית: 'סמיכה דכתיב (ויקרא א, ג) "לפני ה' וסמך"' (זבחים קיט,ב). כעין שהעגל נעשה בהר סיני, שם היתה השכינה שורה. הסמיכה נעשית ע"י שמכבידים עם הידים על ראש הקרבן, אולי זה רמז להיפך מהעגל, שפנו לאהרן שיעשה את העגל בתור שהוא האחראי עליהם בזמן העדרות משה, ולכן הוא כעין הראש, שהכבידו עליו שיעשה את העגל, אחרת יהרגוהו כמו שהרגו את חור (סנהדרין ז,א), ולכן זהו שיפגעו בו בידיהם. לכן סומכים – מכבידים בכח בידים על ראש הקרבן. גם נראה שזה כנגד שהעגל נעשה 'י"א, מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל' (רש"י שמות לב,ד). לכן כיון שיוסף היה משנה למלך במצרים, הוא כעין ראש, וסומכים בכח כמו שהמצרים שמו את ארון יוסף במים שישקע (כעין דחיפה למטה), או כמיכה שנמעך בכח בבניין, וזה ע"י הידים כמו שמיכה זרק בידיו את הטס הזה. (אשה לא סומכת [משנה מנחות ט,ח], אולי משום שהנשים לא חטאו בעגל [פרקי דר”א, מה]). אולי העגל פגם במעמד מתן תורה, והמעמד היה בכפיית ההר כגיגית: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם' (שבת פח,א), כך שזה דומה כעין הסמיכה שכופים בכח על ראש הקרבן, כעין שה' אמר שאם לא נקבלת את התורה ההר יפול מעל ראשינו (שכעין היה כפוי עלינו מלמעלה). לכן בסמיכה כעין מחזקים את החיבור למעמד של מתן תורה, וכך מתקנים ומקדשים את העולם דרך הקרבן בצורה גדולה יותר מאשר רק בהבאת הקרבן (ולכן זה שירי מצוה, ולא מעכב). (לכן כאן זה נאמר בהקשר של מכפר על מ"ע, כדברי בנ”י במתן תורה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד,ז), והוא הסמיכה שנאמרה בפעם הראשונה, כדי ללמד גם על השאר מה עניינה של הסמיכה).