בנ"י שמעו במעמד מתן תורה את עשרת הדברות, שכל התורה כולה כלולה בהם ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שה"ש ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה, הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה'. יר' שקלים ו,א). אם כל התורה רמוזה בעשרת הדברות, אז מה המיוחד בהם, שדווקא הם נאמרו? בפשטות המספר עשרה בא לבטא שלמות, ולכן נאמרו עשרה דברות, ובהם נכללה כל התורה. שמה שנאמרו עשרה זה הדברות ולאו דווקא מצות (שיש ממוני המצות שמונים יותר מעשרה מצות), שנאמרו כדי לבטא עשרה, לומר שהתורה היא השלמות. (ובודאי שיש קשר לעשרה מאמרות של בריאת העולם, ועוד דברים). אולי אפשר שיש גם עניין של קשר לבנ"י, שנאמרו עשרה כדי לבטא גילוי של קשר לכל שבט מבנ"י. בברכת משה נאמר: “ויאמר ה' מסיני בא... תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" וגו' (דברים לג,ב-ז), כך שיש בדבריו חיבור בין התורה (ומתן תורה) לברכת השבטים. כך שנראה שיש כאן רמז לחיבור בין הדברות שנאמרו במתן תורה לכל בנ"י (וגם נכתבו בלוחות) לגילוי אצל השבטים. לכן נראה שמה שנאמרו עשרה דברות – שזה עשרה קטעי דיבור, זה כדי לגלות קשר לכל חלק בבנ"י, כשיחד (כל הדברות) זהו כלל בנ"י (והתורה נעשית ע"י כל בנ"י יחד [שיש דברים ששייכים בכהנים, ויש ששייכים דווקא בישראל ויש בנשים, ויש שמקפידים יותר בזה וכו'] שע"י כלל בנ"י כל התורה מתקיימת, ולכן יחד יש את כל התורה, שלכן יש את תריג המצות בעשרת הדברות 'כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן' [רש"י. שמות כד,יב] שע”י כלל בנ”י כל התורה ומצותיה נעשים בדקדוק). אמנם יש שנים עשר שבטים, אבל יש שהשבטים קשורים זה בזה, ולכן הם כעין אחד, לכן גם בברכתו של משה יש התייחסות לאחד עשר שבטים, שלשבט שמעון לא נאמר כלל, והוא כלול עם יהודה – שרמוז בו (רש"י. דברים לג,ז [ובספרי בפס']). ושבט זבולון ויששכר נאמרו יחד באמירה אחת "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" (פס' יח) [בשל השותפות ביניהם], כך שהם יחד. ממילא יוצא עשרה ברכות של אמירה (“אמר" [אמנם בראובן לא נאמר אמירה, אבל בהתחלה נאמרה לשון אמירה [“ויאמר”], ולכן זה כעין חל עליו, שמשה פתח באמירה ולכן בראשון לא אמר אמירה]), כעין עשרת הדברות שהם עשרה אמירות. נראה ש"אנכי" כנגד ראובן, כיון שה' מתגלה על ידנו, שאנחנו כביכול בכורי הקב"ה, שלכן ה' גאלנו ממצרים, כדי שנעבדו, שזהו שנאמר לומר לפרעה: "בני בכרי ישראל... שלח את בני ויעבדני" (שמות ד,כב-כג), שכך ב"אנכי" נאמר שה' הוא האלקים (ולכן יש לעבדו) ושהוציאנו ממצרים. (ובכור זה מלשון גדולה ['"בני בכרי" – לשון גדולה'. רש"י], כך שמרמז על גדולת ה', שמתגלה על ידנו, שלכן גם בנו יש גדולה). “לא יהיה" זה כנגד יהודה, שממנו המלכות שכל העם הולכים אחריה, ולכן יש להזהירם במיוחד שלא ימשכו אחר הע"ז. (וגם בעמים המלכים היו מדמים עצמם לאלוהות, כמו פרעה, ולכן מזהיר שלא יעשו עצמם אלוה). “לא תשא" כנגד שבט לוי, שעובדים במקדש, ששם אומרים את שם ה' המפורש, ולכן מוזהרים במיוחד על שמירת שם ה'. שבת זה כנגד שבט בנימין, שהוא קשור למקום המקדש (דברים לג,יב. רש"י), והמקדש הוא מקום של השכינה, כעין מעל העולם (ולכן היו בו עשרה ניסים) מעין עוה"ב, כמו שהשבת היא מעין עוה"ב (ולכן נאמרו יחד: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'” [ויקרא יט,ל]). “כבד את אביך ואת אמך" כנגד שבט יוסף, שהיה הבן החביב על יעקב (וכן אפרים ומנשה נחשבו ליעקב כעין בניו [בראשית מח,ה], כך שיוצא שיוסף אביהם כעין יעקב אביו [וכן יוסף היה כעין יעקב בארועיו (ב”ר פד,ו)]). בנוסף, בשל שלא העיר לאחיו שאמרו “עבדך אבינו” נקרא עצמות בחייו (סוטה יג,ב) כאילו כבר מת, שזה דומה שבהיפוכו המכבד הוריו נאמר שיאריכו ימיו. “לא תרצח" כנגד זבולון ויששכר שהם יחד, ששניהם קשורים לעיסוק בתורה (דברים לג,יח. רש"י), והתורה היא שמחשיבה את האדם כחי, והמתרחק מהתורה ומצותיה הוא כעין מת, שלכן צדיקים נקראים חיים והרשעים מתים (ברכות יח,א-ב). "לא תנאף" כנגד גד, שמודגש בו עניין ההגנה ומלחמה (ראה ברש"י), ובמלחמה יש יצר חזק יותר של עריות (שלכן התורה התירה אשת יפת תואר), ולכן מודגש איסור ניאוף (ואף נחלתו בעבר הירדן, שזה כעין שלא בא”י עצמה, ועל היוצא מא”י נאמר שהוא כעובד ע”ז [כתובות קי,ב] ובנביא נאמר על ע”ז שהיא כעין ניאוף [לדוגמה ירמיהו ג]). “לא תגנב" כנגד דן, שהוא סמוך לספר וקיבל שני חלקים בארץ (רש"י), שזהו שיש לו שני חלקים אבל הוא לא גנב אותם, וכן שומר בספר שלא יכנסו לגנוב מאתנו את הארץ (אמנם בדברה של "לא תגנב" הכוונה לגנבת נפש, אבל העיקרון הוא גניבה [של נפש]). “לא תענה" כנגד נפתלי, שהוא “שבע רצון”, וממילא מי שמרוצה ממה שיש לו, לא יכולים לשחדו שיעיד עדות שקר. (וגם נרמז על בי"ד: '"ומלא ברכת ה'”... ר' אומר: זה ב"ד של טבריא' [ספרי], לכן נרמז שלא להטעות את הבי"ד בעדות שקר). "לא תחמוד" כנגד אשר, שהיו בנותיו יפות (רש"י. דברים לג,כד) וכן היו יכולים לרצות לקחת את השמן שהיה לו, שלכן התברך שזרים לא ישללו ממנו את השמן (רמב"ן, שם כה), ממילא כנגד זה נאמר "לא תחמד.. אשת רעך (שהיו בנותיו יפות)... וכל אשר לרעך (כל דבר ממון, כולל השמן היקר)".