"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם. אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו. ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות כא,א-ו). '"ואלה המשפטים" – ר' ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני. רבי עקיבא אומר: "ואלה המשפטים" למה נאמר? לפי שהוא אומר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם”, אין לי אלא פעם אחת, מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו? תלמוד לומר "ולמדת את בני ישראל" (דברים לא). יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר "שימה בפיהם”. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר "ואלה המשפטים" וגו', ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כענין שנאמר "אתה הראית לדעת" (שם ד)' (מכילתא על הפס'). לכאורה לא מובן מה החידוש שהתחתונים מסיני, למה שלא יהיו מסיני? (בפשטות זה בא לומר שלא באו להחליף את מה שנאמר בסיני, כמו שמביא רש"י בפס'). וכן, מדוע דווקא כאן לימדה התורה שיש ללמד היטב את התורה, שיהיו שונים ויודעים? ממשיך המכילתא: 'רבי יהודה אומר: "אלה המשפטים" במרה, שנאמר "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו)', ממילא ע"פ זה מובן שכיון שזה נאמר לפני סיני, אז היתי חושב שזה לא נאמר בסיני, לכן מדגיש שאף זה מסיני, שבסיני נאמרה כל התורה (גם מה שנאמר להם לציווי קודם, בסיני נאמר שוב כדי לתת לזה תוקף מחייב מסיני). לכן כיון שנאמר כאן רמז על מהות סיני – שהיא המחייבת את בנ"י בתורה, לכן נרמז גם על דרך הלימוד של כלל התורה. אולם אפשר יותר מזה, שמובא ביר': 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים' (יר' ר"ה ג,ה). ממילא כיון שפרשיה זו נתנה כמצוה הראשונה ע"י משה, לכן בה נרמז איך ללמוד תורה, שהרי עכשיו מתחיל את לימוד התורה לבנ"י. מדוע נאמר פרשת שילוח עבדים כבר במצרים? בפשטות י"ל שזה כדי לזרזם לשלח עבדים, כיון ששילוח עבדים זה דבר קשה ביותר, לכן עכשיו כשמבינים על בשרם את רעת העבדות, מיד מדגישים את חומרת הדבר כדי לקבע בדעתם את הרצון לשחרר עבדים. בזה מובן עומק המשך היר': 'ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו''. שבפשטות הסיבה שהובא ביר' כאן (שר' הילא כרשבר"י) זה לתוספת חיזוק, ראיה שהצטוו על כך במצרים, שכך נאמר שם בירמיהו: “כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו' (ירמיהו לד,יג-יד). הרי שהצטוו על שחרור עבדים ביציאת מצרים, ממילא זהו ראיה שמה שמשה הצטווה לומר לבנ"י זהו מצות שילוח עבדים. אבל גם יש עוד עומק, ששם הנביא ממשיך ואומר להם שהם שילחו את העבדים ולא עמדו בזה והחזירו אותם לעבדות (פס' טז), ממילא יש כאן גם רמז מה החשיבות לצוות את זה דווקא ביציאת מצרים, בזמן שהיו עבדים, שזה כדי לחזק את העניין של שילוח העבדים, שזה דבר שקשה לעמוד בו. אולם אפשר גם שהצטוו במצרים כדי לתת להם זכות לצאת ממצרים, שבזכות שקיבלו על עצמם מצוות שיחרור עבדים הם ראויים בזכות זה שיצאו בעצמם. לכן גם מובן שהנביא ממשיך שבשל שלא משחררים את העבדים תבא עליהם גלות בבל (כמו שר' הילא אומר שלכן גלו), שזה כעין ההיפך ממה שהיה במצרים (שנגאלו בזכות מצות שחרור עבדים). לכן נראה שיש קשר עמוק בין גלות מצרים ומצות שחרור עבדים, ובנוסף בנ"י יצאו ממצרים כדי להיות עבדים לה' (במקום לפרעה). לכן מובן: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני, בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם' (קידושין כב,ב). הרי שיש גילוי של קשר ליציאת מצרים בדיני עבד, שזה משום הקשר העמוק שיש ביציאת מצרים (בשביל מתן תורה), לדיני שחרור עבד. (בדברי רשב"ר משמע קצת כמו היר', שנאמר דיני עבדות כבר במצרים, לפני היציאה [אמנם ביר' נאמר בהצטוו על כך, וכאן נאמר רק שה' אמר שבנ”י עבדיו, כך שזה לא הוכחה גמורה]). נראה להוסיף שאולי אפשר שהעבד נמכר לשש שנים רמז לששה דורות שבהם נחשבה הגלות, שמתחיל בהולדת יצחק ('"כי גר יהיה זרעך" – משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה'. רש"י, בראשית טו,יג), ומסתיים ע"י משה שהיה השישי בדורות (יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה), לכן כמו שאצלו נפסקה הגלות, ובתחילה היה בגלות מצרים כך שגם אצלו יש קשר לעבדות, כך העבודה היא שש שנים ואז פוסק. (או בדומה קצת, נאמר לאברהם בברית בין הבתרים, כך שכעין חצי דור באברהם וחצי דור במשה, ועוד 5 דורות ביניהם, סה"כ שש). [אולי גם נחשב שבנ"י היו במצרים 430 שנה (שמות יב,מ), וה' עשה ניסים גדולים מעל הטבע במצרים, ולכן כעין נרמז בשם של 72 אותיות. 430 לחלק ל-72 יוצא כמעט 6 (5.97 [ההפרש בטל ברוב מוחלט]) ולכן 6 שנים לעבדות. ועוד שבמכות מצרים התגלה בעולם הזמן של שבוע (ראה ב'תורת המקרא' “בא" [ג], למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א) לכן כמו שיש ששת ימי מעשה ושבת מנוחה, כך גם שש שנים עובד בעבדות ובשביעי יוצא לחפשי]. נראה שגם העניין של יובל שהעבדים משתחררים בו, קשור לגילוי שביציאת מצרים, שבנ"י היו ב-מ"ט שערי טומאה, וכרגע קט היו נופלים לשער החמישים ולא היו יוצאים, ולכן מיד יצאו. כך גם לאחר מ"ט שנים, בשנה החמישים משתחררים (ולא עובדים מר"ה, לרמז שלא נפלו בשער החמשים, ומשתחררים ממש ביוה"כ, כדי לרמז על מלכות ה' בעולם [שלכן נגאלו כדי שלא יפלו, שאז לא יוכלו לעבוד את ה'], שמתגלת מלכותו בעשי"ת). אם ניתנה לו שפחה כנענית, אז כשמשתחרר "אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו", כרמז שאם בנ"י היו ממשיכים להיות בעבדות היו נופלים לשער החמישים, ואז היו נטמאים כ"ך עד שהיו נעשים כגוים – כעין הכנענית, והיו נשארים במצרים, כמו השפחה הכנענית וילדיה שנשארים אצל האדון.