והגית בו – פרשת יתרו

יח,א: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל:

אדם קרוב אצל קרובו ואחר כך לכלל; יתרו שמע מה שקרא לחתנו משה, ואחר כך לישראל, מכאן שעניינו של החותן הוא קודם לחתן (למשפחה ואחר כך לכלל.

יח,ג-ד: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר--כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: ראוי להתייחס באופן שווה לאחים. התורה מספרת לנו כאן לראשונה את שם בנו השני של משה, אליעזר, ומה טעם לשמו זה, וכדי לא להעדיפו על פני אחיו גרשום, התורה חוזרת לספר לנו מה טעם שמו של גרשום, אף כי התורה כתבה זאת כבר (שמות ב,כב).

יח,ו: וְאִשְׁתְּךָ--וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ: אדם הנוטש את ילדיו, מאבד את בעלותו עליהם. משה עזב את ילדיו, וציפורה גדלה אותם, ולכן הם בניה, ולא בניו.

יט,ט: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה: הבטחה במילים אינה ערובה לקיומה. בפסוק הקודם משה מדווח לה' מה אמר העם על בקשתו: וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה (פסוק ח'), והנה כאן שוב משה אומר את דברי העם לה', אף כי לא התבקש לכך. ה' אינו מסתפק בהבטחה המילולית של העם, ומבקש מעשים (קידוש וכיבוס בגדים): לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם (פסוק י').

כ,ח: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: אדם חייב לעבוד ששה ימים בשבוע (ולא חמישה), וזה לא תלוי במצבו הכלכלי. העבודה היא גם ערך בפני עצמה, וגם כדי לייחד ולבַדֵּל את יום השבת, בו אסור לעבוד (שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה; פסוק ט'). מלאכה היא תוצר העבודה המיוחדת לך (ולא דווקא מה שמכונה 'ל"ט מלאכות').

כ,טז: כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם: קרבה פיזית מאפשרת תובנות אחרות לנפגשים מאשר מסר על ידי שליח (אדם, דואר, מייל וכד'). כאשר אלוהים בא, הרי נוצר מפגש פיזי עם העם, המאפשר לנסותו ולנסוך עליו יראה. נראה לי שבקץ הימים ה' יבוא וייראה לבני האדם, דבר שיאפשר תובנות אחרות כאמור לעיל.