נראה לבאר את רצף הדברים.

א. "נצור לשוני מרע"- שלא אדבר רע על אדם אחר. אלא שהדיבורים הולכים אחר מחשבות הלב. מה שהפה אומר בלי כוונה הוא בד"כ מה שנמצא בלב. לכן הדרך להימנע מדיבורים שליליים היא ע"י שתדע את מקומך לעומת האחר. זוהי הענוה שבהמשך התפילה.

ב. "ונפשי כעפר לכל תהיה"- אם תהיה בעיני עצמך כעפר, לא יצאו מפיך דיבורים שליליים על מישהו אחר.

אך עוד יש לדייק: "כעפר לכל". קל להיות עניו כלפי ה', אבל כלפי אחרים זה קצת יותר קשה, לכן...

ג. "פתח ליבי בתורתך"- ע"י לימוד התורה, ובעיקר לימוד בעמל, ניתן להתקרב אל הענוה, גם ענוה מול הזולת. מי שמתאמץ להבין את דבר ה' בתורה, זהו ה'תדר' הענוותני. הוא בעצם אומר: אני עדין לא שלם, יש לי ללמוד ולהבין. אם יש ענוה מול התורה, תבוא גם הענוה מול אדם אחר.

עוד יש לדייק: "פתח ליבי" ולא פתח ראשי או שכלי. העיקר הוא האם יש רצון להתקרב לתורה ולהבין אותה. אם יש רצון הלב לתורה, בוודאי יצליח בלימודו.

ד. "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי"- לא כל אחד זוכה ללמוד תורה. לא כל אחד מסוגל לעמול בתורה. גם מי שכן, האם בפועל הוא מסור ודבוק בה'? המסירות מתבטאת במצוות המעשיות, אבל בפרט ברדיפה אחר המצוות. האם אתה 'מקיים' מצוות או 'מחזר' (=מהדר) אחר המצוות, מחפש ורודף לקיימם בהידור. אם תרדוף אחר רצון ה', זהו גם הצעד הראשון להיות עמל בתורה.  

ה. וכל הקמים... מהרה הפר עצתם"- וכל הקמים, גם מבפנים, המחשבות של אדם שחושבות על עצמו רע, גם עליהם מתפללים שננצל מהם. מדוע מבקשים על זה כאן? לפעמים אדם חוסם את עצמו (שם מקלות בגלגלים) ע"י מחשבות רעות על עצמו. ה' רוצה לתת לנו תורה ומידות אבל המחסום הוא בליבו של אדם. לכן, אחרי שמטרתנו ברורה: ענוה שבאה מתוך עמל התורה והידור נפשי במצוות, מבקשים מה' יתברך: תעזור לי לא להפריע לעצמי, תסיר ממני את המכשולים. אמן, כן יהי רצון.