משנה א' רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם...

מבאר המהר"ם שיק (מגדולי תלמידי החת"ם סופר) וזלה"ק ...והנראה שרבינו הקדוש בא להזהיר לאותן בני אדם שהולכים בדרך ישר וטוב, שגם הם יזהרו במאוד מאוד על עצמם שלא יהיה להם שום פניה חלילה, רק יהיה כל כוונת העובד לה' לבדו. וכבר הביא החובת הלבבות בשער חשבון הנפש (פ"ג אופן ח') שאם אדם עושה מצוה ברבים צריך שיחשוד את עצמו פן אם היה עושה בצנעא לא היה עושה בהידור גדול כזה, כגון מצות לולב וכדומה שהרבה אנשים משתדלים שיהיה להם לולב נאה מאוד, ואפשר אם היו מברכים על הלולב רק בצנעא לא היו משתדלים שיהיה להם אתרוג יפה כל כך. ובאמת שאין זו עבודה המעולה, כי בעבודה כזו יש ג"כ פניה להראות לולבו נגד בני אדם, וה' ציוה אותנו רק לעבוד את ה' לבדו בלי שום פניה אחרת.

וע"כ בכל מצוה ומצוה שעושה ברבים צריך לחשוב בנפשו אם גם בחדרי חדרים היה עושה מצוה זו בשלימות כמו עתה ברבים[2]. והנה על זה צריך לחשוב כל אדם בכל מצוה שעושה ברבים, אלא שאף אם אינו יכול לחשוב כן ולסלק הפניה שיש לו בפרהסיה מ"מ יכול לקיים מצות לולב בחדרים מקום שאין לו פניה אחרת, אבל ביותר צריך אדם להזהר על זה אם אדם פועל ברבים ורוצה לזכות את הרבים בדבריו, אם לזה יש פניה אחרת, אבל ביותר צריך אדם להזהר על זה אם אדם פועל ברבים ורוצה לזכות את הרבים בדבריו[3], אם לזה יש פניה אחרת, כגון להתנאה בדרשותיו נגד בני אדם או שאר פניה כזו, אז בודאי יפסיד כל המצוה, כי כל המצוה היא רק שמזכה את הרבים, ואם אין כוונתו לכך, רק שכונתו שיכבדו אותו ושיראו גבורתו בתורה אז רוצה לזכות את עצמו ומפסיד המצוה.

ואפשר שלזה כיוון רבינו הקדוש באומרו איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, דהיינו איזוהי דרך שאף שיודע בודאי שדרך ישרה היא ואפילו הכי צריך שיבור לו ג"כ אם ילך בדרך זה, דהיינו שצריך להבחין אם גם בצנעא היה עושה כן כמו שכתבתי מחובת הלבבות. על זה אמר כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, דהיינו אם עושה ברבים  וגם אחרים עושים לו כבוד בשביל מצות לולב שעושה ברבים, ומכל שכן מי שיפעל ברבים לזכותם ויש לחוש להם שעושים מצד פניה, אלה שיבור להם אם ילכו דרך ישרה הזו וצריכים לסלק הכבוד אזי יעשה מצות לולב בחדרי חדרים, וטוב שלא ידרוש כלל מאלו ידרוש ויכוון לכבוד עצמו וא"ש. עכ"ל המהר"ם שיק.

היגיעה המתמדת היא שאיפת האדם

משנה ב' רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון...

מפרש הרב יעקב משה חרל"פ בספרו מי מרום (ח"ב מסכת אבות) וזלה"ק: שיגיעת שניהם...עצם היגיעה היא מכלל יסוד העולם, ויגיעה זו איננה יגיעה כפויה בלתי רצויה, אלא יגיעה רצויה, שבאהבתו אותה יהיו בעיניו כימים אחדים, שכן התכלית האמיתית אינה בהשגת הדבר אלא בהשתדלות להשיג אותו. הוא מה שאמר אִם־תְּבַקְשֶׁ֥נָּה כַכָּ֑סֶף וְֽכַמַּטְמוֹנִ֥ים תַּחְפְּשֶֽׂנָּה, אָ֗ז תָּ֭בִין יִרְאַ֣ת ה' וְדַ֖עַת אֱלֹקים תִּמְצָֽא (משלי ב' ד'-ה') ולא אמר אז תהיה ירא ה', שגם אחרי כל הביקושים והחיפושים אין המגמה 'להיות', אלא להבין ולהשתדל להיות יותר ויותר, וכל הדומה 'להיות' ולהפסיק את ההשתדלות, הרי דומה שההשגה היא תכלית, ובזה גורר את העוון.

וכהא דאיתא (סנהדרין ק"ו ע"א) כל מקום שנאמר 'וישב' אינו אלא לשון צער, וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב (במדבר כ"ה א'), עיי"ש. כי הציור שכבר גמרו את עבודתם, אם מפאת טעות שיותר אינם רוצים להגיע, אם מפאת זלזול בההשגות, שזהו בחינת 'ישיבה', יש בזה צער משום שגורמת את העוון, ורק היגיעה הרצויה היא שמשכחת את העוון. עכ"ל הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל.

לימוד אעפ"י שלא מבין

משנה ד' הלל אומר ...ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. מבאר השם משמואל (יתרו שנת תער"ב) נראה דבכלל זה החיוב ללמוד אעפ"י שהוא איש הטרוד בענינים שונים אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, לבל ישגיח על זה, אלא יתחיל ללמוד אע"ג דלא ידע מה קאמר, כי אע"ג דאיהו לא ידע, שרש נשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד, אבל לא ימתין עד שיפנה דעתו, והוא בכלל 'ואל תאמר לכשאפנה אשנה' אלא יגרוס אע"ג דלא ידע מה דקאמר, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז י"ט ע"א) משום דכתיב (תהלים קי"ט כ') גרסה נפשי לתאבה וגו' ואין הפירוש דגם סוף הדבר שלא ידע מה קאמר, אלא שע"י כן בא אח"כ לידיעה, ובכלל זה בודאי מה שאמרו ז"ל (שבת ס"ג ע"א) ליגמר איניש והדר ליסבר...עכ"ל השם משמואל (מובא בספר לשונות של אש אבות ח"א עמ' קל"ו).

מעשה מופלא ביהודי שלמד בחוסר הבנה וזכה להארה גדולה

אביא סיפור מופלא ומרגש בענין הנ"ל. בהקדמת הספר עמלה של תורה לרב מרדכי פילבנסקי זצ"ל מתאר כיצד הגיע לכתיבת ספרו ואלו מעיקרי דבריו:

בעת שהשתחררתי מהנאצים ימ"ש ועבר עלי מה שעבר ובחסדי ה' נצלתי, ונשארתי גלמוד, לא נטלתי ספר לידי ללימוד מרוב יאוש רחמנא ליצלן שנפלתי בו. עזרני ה' יתברך ועליתי לארץ הקודש, אבל גם פה לא מצאתי מנוחה. לא היתה לי מנוחה, לא היתה לי דירה, ולא היה לי מי שידבר על לבי דברי תנחומין, ללא קרוב וללא גואל הייתי. לאחר שנשאתי בעז"ה וניסיתי ללמוד, לא נכנס ללבי שום לימוד. כשפתחתי גמרא או ספר כל שהוא, ואמצתי את מוחי, לא הצלחתי להבין מאומה. עלה בדעתי אז, שאם איני מבין, לא כדאי ללמוד בכלל, ונפלתי למרה שחורה רחמנא ליצלן. גם שנזכרתי במאמר חז"ל (שבת ל"א ע"א) ששואלין את האדם ביום הדין, קבעת עתים לתורה? ומה אענה, נחמתי את עצמי בזה שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואם אינו יכול, לא ישאלוהו. התחיל לומר תהלים [כמו שאומרים 'תילים זוגער' כלומר אומר-גורס תהלים] אולם את המרה שחורה, לא דחה. הרבה הרבה דמעות הזלתי והורקתי לתוך ספר התהלים באותם ימים. חפשתי ספרי מוסר כדי להרגיע את לבבי, אולם לא רק שלא נתרפאתי אלא העצבות הלכה וגברה.

נסעתי לכ"ק אדמו"ר מגור [בית ישראל] ומסר לו 'קוויטעל' ושאלתי מהי הדרך הישרה שיבור לעצמו, היות ואין לי הבנה ולא חשק ולא שמחה בלמוד התורה. נעניתי מפה קדשו: לומדים איך שיכולים. התגברתי אז לפי עצת קדשו החילותי ללמוד, אעפ"י שלא הבנתי, אבל בכל זאת עוד לא היה לבי שלם. עד שפעם אחת נקלע לידי ספר השל"ה הקדוש ומצאתי בו רפואה לדכאון נפשי. במאמר ארוך 'בית נאמן' , מובא שם שאין שום בן אדם מישראל פטור מלימוד תורה, אפילו כשאינו מבין פירוש המילות, ומי שלא מבין ולומד – יזכה לעתיד לבוא שילמדו אותו מה שלא הבין.

המאמר הזה פשוט האיר את עיני ונפקחו כהפקח עיני  הסומא שכל ימיו גישש באפילה ולפתע חזה אור! התחלתי ללמוד כל ספר שנקרה לידי מתחילה ועד גמירא, אעפ"י שלא הבנתי הכל, והאמנתי באמונה שלימה שאף שאינני מבין כאן, ילמדו אותי לעתיד לבוא, כמאמר השל"ה הנ"ל, ואמרתי לעצמי אעפ"י שאינני מבין דיי, לכל הפחות יהא לי שכר לימוד התורה כי גדול הוא.

מרוב שמחה רשמתי המאמר לעצמי לזכרון, ובחדוותא קדישא למדתי ספר אחר ספר, מאל"ף ועד תי"ו וכמובן שאחרי כל ספר הבנתי יותר ויותר, עד שבמרוצת הזמן מצאתי עוד מאמר מענין הזה, ושוב רשמתי לי שיהא לי לזכרון וחיזוק, ובדרך זו, טיפין טיפין אספתי לי עוד ועוד מאמרים כאלה, מבלי שהיה בדעתי לחבר אי פעם איזה ספר...

ואז מספר, כי ראה בספר יסוד העבודה של אדמו"ר רבי אברהם מסלונים שהרמב"ם חיבר ליקוט בעניני השאלות ששואלין את האדם לעתיד לבוא, וקשה כיצד יתכן ששואלין את אותן השאלות לכל האנשים, הרי הם שונים במזגם וטבעם, והקב"ה אינו בא בתביעה לאדם למה שלמעלה מיכולתו, אבל הספר איננו בידינו. ואז הוא החליט במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב' ה'. דבריו של הלל המשנה הבאה, עליה נסובים דברינו). והתחיל לאסוף מאמרים בענין הזירוז ועידוד ללמוד אעפ"י שאינו מבין, כ'הכנה' לשאלת 'קבעת עתים לתורה'. אך בטרם הוציא ספרו לאור עולם פנה לאדמו"ר מויז'ניץ לקבל עצתו, והוא בירכו ועודדו בהוצאת הספר. ע"כ עפ"י הקדמתו של המחבר, הרב מרדכי פלבינסקי זצ"ל.

תוכן הספר: אסופה של עשרות מאמרים מספרי חז"ל ראשונים אחרונים, 'מתנגדים' וחסידים בענין עדוד לימוד התורה למרות ומתוך קושי, אסופה נפלאה של דברים מעודדים מאירים ומרוממים נפשו של כל יהודי. הספר מכיל למעלה מחמש מאות עמודים ממאמרים אלו. יצאו לפי ידיעתי שבע מהדורות (!( לפחות של הספר. במהדורות נוספות הוא הוסיף קונטרסים נוספים ביניהם הוי רץ למשנה עדוד לימוד משניות, וכן כתב בתמצית דמו את הקורות אותו בימי השואה הנוראים. 

אדם צריך שירא שתורתו לא תהיה חסרה

משנה ח' ...חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי...רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא...הרב צמח הכהן[4] מגדולי רבני ג'רבא מפרש בספר בנין אבות אפשר לפי מה שאמרו (אבות ג' ט') כל מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ופירושו יראת חטאו, מלשון וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים (מלכים-א' א' כ"א) שפירושו חסרון, והיינו כל מי שהוא ירא וחרד על חסרונו בחכמת התורה חכמתו מתקיימת. אף הכא רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא בחכמת התורה, שהיה ירא פן ישכח שום ענין מחכמתו. ואל תתמה שהרי ברבי יהושע ורבי יוסי לא שבחן בעניני החכמה, שהרי ג"כ אצל רבי אלעזר בן ערך אחריו, שבחו בעניני החכמה באומרו כמעיין המתגבר. ואומרו ברבי אלעזר בן ערך מעיין המתגבר, רצונו לומר שגבר בעוז התורה. עכ"ל הרב צמח הכהן זצ"ל.