כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ (ויקרא ט"ז, ל')

 

לפסוק זה מצאנו במפרשים דרכים שונות לחלקו מבחינה תחבירית, כשמכל פירוש יוצא חידוש פרשני אחר, הנותן דגש על אופי הכפרה של יום הכיפורים.

 

המשנה האחרונה במסכת יומא מסיימת:

אֶת זוֹ דָרַשׁ רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם"; וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'". מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

המחלוקת בין המפרשים היא מתבטאת בחילוק הפסוק.

רבי עקיבא כדרכו נותן פירוש "חסידי". הוא דורש את המילה "מקווה" - שפירושה בפסוק הוא מלשון "תקווה", כ"מקווה טהרה לטבילה".

את הפסוק הוא מחלק כך:

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם.

לפני ה' תטהרו".

המילים "לפני ה'" משמשות כתיאור אופן ואפילו תיאור מקום לפועל "תטהרו".

כמו כן, שמעתי דרשן שהקריא את הפסוק לפי דרשת רבי עקיבא כך:

"כי ביום הזה יכפר.

עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם.

לפני ה' תטהרו".

כלומר: ביום זה ה' מכפר מצדו, אלא שעלינו מוטלת החובה להיטהר. וטהרה זו נעשית לפני ה' - ב"מקווה ישראל - ה'".

המילה "עליכם" לפי קריאה זו אינה מושא של "יכפר", אלא ציווי, הטלת אחריות (כמו "המוציא מחברו - עליו הראיה").

על גבי פירושו של רבי עקיבא מצאנו דרשות ופירושים נוספים:

בתרגום יונתן הוא מצייר תיאור של פעילות התקרבות הדדית בין הקב"ה לישראל, המקבילה בין החלק הראשון של הפסוק לשני:

"ארום ביומא הדין יכפר עליכון לדכאה יתכון מכל חוביכון (כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חובותיכם).

ואתון - קדם ה' תודון סורחניתכון ותידכון (ואתם - לפני ה' תתוודו סירחונכם ותטהרו)".

על גבי זה יש להפריד בין הפועל במשפט הראשון - "לכפר", לעומת הפועל במשפט השני - "תטהרו". כלומר: ה' מצדו מכפר (=מוחה את העונש - הגרי"ד סולובייצ'יק, או מקטין את החטא ומכינו לקראת התשובה - ספורנו), אך אין די בזה. החטא משאיר קלקלה ופגם בנפש, עוד לפני העונש. זה יתוקן רק בעבודה מצדנו, על ידי שנטהר את עצמנו בעשיית תשובה.

הכלי יקר דורש שהמילים "לפני ה' תטהרו" משמעותן תיאור זמן של המשפט הראשון. ה' יכפר עליכם לטהרכם מכל חטאותיכם, בתנאי שאתם תעשו את שלכם לפני כן (לפני [ש]ה' [יטהר אתכם] - תטהרו [את עצמכם]). כך הוא דורש גם בפסוק "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", כנסוב על המילים "ושבתם... זכרו תורת משה" - עליכם לשוב בתשובה ולזכור את התורה לפני שה' יבוא ויגאלנו.

דרשה זאת היא על פי דרשת הזוהר על הפסוק "לפני שיבה תקום" - הקם את עצמך בתשובה ובעבודת ה' לפני שתגיע לגיל שיבה בו כבר יהיה מאוחר מדי.

לעומת דרשתו של רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה דורש שהפסוק בא ללמד שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

לפי קריאתו יש לפסק כך את הפסוק:

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.

מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".

המילים "לפני ה'" משמשות לוואי ל"חטאותיכם".

חלוקה זו קרובה יותר למה שמצאנו בטעמי המקרא, שם הוטעמה המילה "אתכם" במפסיק גדול (אתנחתא), אם כי המילה "חטאותיכם" הוטעמה במפסיק קטן (זקף), בעוד לפי רבי אלעזר בן עזריה היינו מצפים לטעם מחבר בין "חטאותיכם" לבין "לפני ה'".

רבי יוסף פינטו (הרי"ף על עין יעקב) מחדש שהקב"ה אינו מכפר על עבירות שבין אדם למקום אם אדם לא פייס את חברו. העבירות שבין אדם לחברו מעכבות את הכפרה על העבירות שבין אדם למקום. לפי זה הוא מחלק בצורה שונה את הפסוק, ומפרש ששני חלקי המשפט מחוברים בקשר של תנאי:

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה',

(בתנאי ש)תטהרו (מעברות שבין אדם לחברו)".

יש להעיר שמצאנו חילוק זה של הפסוק בדברי הכהן הגדול בסדר העבודה, כמתואר במסכת יומא, וכנאמר בפיוטי העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים:

"וְכַךְ הָיָה אומֵר:

אָנָּא הַשֵּׁם. חָטָאתִי. עָוִיתִי. פָּשַׁעְתִּי... כַּכָּתוּב בְּתורַת משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבודֶךָ: כִּי בַיּום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' :

וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּורָא מְפרָשׁ יוצֵא מִפִּי כהֵן גָּדול בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנופְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאומְרִים:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד:

וְאַף הוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן כְּנֶגֶד הַמְבָרְכִים לִגְמר אֶת הַשֵּׁם וְאומֵר לָהֶם "תִּטְהָרוּ".

כלומר: הכהן הגדול היה מחלק את הפסוק באופן שהבאנו קודם, כדי לרמז לעם: אני מצדי, ככהן הגדול, המקריב את הקרבנות ועורך את סדר העבודה - אהיה שליחכם לכפרה. אבל אם תרצו טהרה - "תטהרו!" - עליכם לטהר את עצמכם (הגרי"ד סולובייצ'יק).

בדומה הוכיח בעל "שם עולם", שיש הבדל בין "תטהרו" לבין "וטהרתם", שהעתיד במילה טה"ר תלוי במעשה האדם, לעומת השימוש בעבר מהופך, שמעיד על טהרה הבאה מאליה (עיין ברכות ב: שמוכיחים שכוונת הלשון "ובא השמש וטהר" = מאליו, בעת השקיעה האדם נטהר בלא פעולה נוספת. לעומת זאת, לא היתה הכוונה שיקריב קרבן ורק אז יטהר, היה צריך הפסוק לומר "ויטהר" - בעתיד).

 

אגב אורחא נביא את דברי המפרשים בביאור המילה "כפרה":

רש"י מבאר שכפרה הכוונה קינוח והעברה של החטא. הוא מביא ראיה מהארמית "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא" (רצה לקנח ידיו באותו אדם - משפט שאמר נירון קיסר, בהבנתו שה' אמנם רוצה להחריב את ירושלים, אך הוא יתנקם במי שיעשה זאת בפועל). כמו כן הוא מביא שהמזרקים בהם זרקו את הדם נקראים "כפורי זהב" - מכיוון שהכהן מקנח את ידיו מן הדם בשוליו.

הראב"ע משווה למילה "כפורת" - כלומר: כיסוי. כלומר: בכפרה החטא מכוסה ואינו נראה עוד.

הרמב"ן מסביר שכפרה הוא מלשון "כופר" - כלומר: החטא ישולם וימחק החוב. לכן המילה "כפרה" באה תמיד עם מושא "על הנפש" - הנפש חייבת, וניתן כופר בעדה.

נראה שמנהג הכפרות נעשה במובן הכפרה שכתב הרמב"ן - נפש תחת נפש.