"והקרבתם אשה עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימם יהיו לכם" (במדבר כח,יט). זה קרבן המוסף שמקריבים בפסח (בחג ובחוה"מ), וכך (כמובן) גם אנחנו אומרים בתפילת מוסף. בפשטות זהו קרבן הראוי למוסף, שלכן גם בשבועות מקריבים כך (בסוכות זה חריג בשל הקרבן לשבעים אומות [בפרים, ולכן גם שונה היחס בשאר]). מה המיוחד באלו? מביא רש"י: '"פרים" – כנגד אברהם שנא' (בראשית יח) "ואל הבקר רץ אברהם". "אילים" – כנגד אילו של יצחק. "כבשים" – כנגד יעקב (בראשית ל) "והכשבים הפריד יעקב", ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת'. הקרבן בקשר לאבות במוסף מובן, כיון שהם אבותינו, ולכן הם שורש תיקון וקידוש העולם שנעשה על ידנו. אולם יותר מזה, בפסח יש מעלה מיוחדת לאבות, כין שהם קשורים לגאולה ממצרים: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), ולכן יש חשיבות להזכיר במיוחד את האבות בפסח. אולי אפשר שהקרבנות בפסח הם כנגד המכות (ובשבועות יש טעמים אחרים, שמתאימים לשבועות. או ששבועות הוא עצרת של פסח, ולכן יש בו דימיון לקרבנות של פסח). הסדר של המכות היה שתי מכות בהתראה, ומכה אחת בלי התראה, לכן כנגד זה יש שני פרים – כנגד שתי המכות עם התראה (וזה בפר כנגד שבא אל פרעה בחוזק בכדי להתריאה [שצריך להתחזק בכדי לעמוד מול מלך גדול כפרעה], ולכן כפר שהוא חזק. ועוד שהסמל של מצרים קשור בשור, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בהקשר לעגל ['תורת המקרא' "כי תשא"], ולכן כשמשה עומד ונותן הזהרה לפרעה, זה כעין ערעור על שלטון מצרים, ולכן בשור). ואיל אחד כנגד המכה שבלי ההתראה (שאיל זה כבש בן שנתיים, והוא נקרא ע"ש שקשה: '"איל" – לשון קשה, כמו (יחזקאל יז) "ואת אילי הארץ לקח", אף כאן קשה בן שתי שנים' [רש"י ויקרא ה,טו]. שכך רומז כעין הפר שחזק אבל פחות, שלא היה בהתראה לפרעה, אבל משה [ואהרן בכינים] היה צריך לעשות מעשה כדי שתבוא המכה, כך שיש כאן עשיה שלו לפני המצרים ולכן צריך להתחזק שלא לפחד מהם). ושבעה כבשים הם כנגד הזמן של המכה, שכל מכה היתה במשך שבוע (רש"י. שמות ז,כה). בחז"ל יש מחלוקת על זמני המכה: '"וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה' אֶת הַיְאֹר" – רבי יהודה ורבי נחמיה, אחד מהם אומר: עשרים וארבעה ימים היה מתרה בהם עד שלא בא המכה, ושבעה ימים המכה משמשת בהם. ואחד מהם אומר: שבעה ימים מתרה בהם, ועשרים וארבעה ימים היתה המכה משמשת בהם' וכו' (שמו"ר ט,יב). ממילא ע"פ מחלוקתם אפשר לומר שהשבעה כבשים זה או כנגד המכה עצמה (שה' הכה ולכן אין בזה צורך ממשה להתחזק, ולכן כבש שהוא צעיר, בן פחות משנה), או כנגד ההתראה (שההתראה הראשונה זה קשה [ולכן פר], אבל אח”כ כבר פחות כי זה חוזר על עצמו, ולכן זה ככבש צעיר). סך הקרבנות האלה: שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, יוצא עשרה, כנגד עשר מכות מצרים. עוד אפשר שמקריבים במשך שבוע פסח, ולכן יוצא סה"כ 49 כבשים כנגד שבנ"י שקעו במ"ט שערי טומאה ולכן היה צריך למהר להוציאם ממצרים (וזה בכבש, כנגד שלקחו כבש לקרבן פסח לה' לניתוק מטומאת מצרים [שמות יב,ה. אמנם נאמר גם עז, אלא שבקרבנות ימי הפסח יש עז שמוקרב לחטאת, ולכן לעולה זה כבש]). 14 פרים בגימטריה יד, כנגד "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה" וגו' (דברים כו,ח) (וזה בפרים כיון שהיד החזקה מרמזת על מכת דבר [ספרי, וכן בהגדה], שבה נאמר “הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד” [שמות ט,ג], ושם רוב הדברים הם לעבודה [סוסים וכו'] ולכן בבקר שיש בו יכולת לעבודה). שבעה אילים כנגד זמן המכה שהיתה שבוע, או כנגד הזמן של יציאת מצרים שהיתה שבוע – ממכת בכורות עד לקריעת ים סוף (וזה באיל שהוא לשון חזק, כרמז שה' הכה חזק את מצרים ובכך יצאנו לגאולה). אולי גם אפשר ששני פרים כנגד שגלות מצרים קוצרה מ400 שנה ל210 ע"י שנחשב שעבדו כפול (בשל קושי השעבוד שעבדו ביום ובלילה [פרקי דר”א, מח]) לכן שני פרים (שמסמלים עבודה קשה כראוי לשור, וכפול כנגד ששועבדו כפול). איל אחד זה כנגד יצחק (שהאיל הוקרב במקומו בעקידה), שמלידתו נחשב 400 שנה (רש"י שמות יב,מ [תנחומא "בא" סימן ט]). (אמנם ראה ב'תורת המדינה' 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לארץ ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שזה מחלוקת בחישוב הזמנים. אולם נראה שבקרבנות רמזו לשני אלו, כיון שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ובפרט שבעיקר חלקו על 430 ולא על ה400). שבעה כבשים זה כרמז ללשון שבועה (שקצת נשמע דומה, וכך בכתיב אפשר לקרוא כאילו היה כתבו שבועה) שזה קשור לזמן הגאולה שה' זכר את בריתו לאבות: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד). או ששבע כפול עצמו (7X7) זהו מ"ט שערי טומאה, שלכן היה צריך להוציא מיד את בנ"י, שלכן ה' חישב כאילו כבר עבר הזמן של גלות מצרים (ע"י הכפלה או מיצחק). או שזה מרמז שעבדו קשה וגם לא היתה להם מנוחה רוחנית, שזהו שצעקו לה': 'אף על פי שמצד הגוון החיצוני היה נראה כאילו כל אנחתם ושועתם היא מן העבודה, בכל זאת דרך הצנור החצוני הזה נשמעה אנחתם ושועתם הפנימית אל האלקים' (הרב חרל"פ. מי מרום ה', נימוקי המקראות, שמות ב, כג). לכן נרמז בשבעה כבשים, כרמז לשבעה ימים, שזהו ימי המעשה ושבת קודש, שבזה מרמז על צעקת בנ"י, שה' שמע והחל את תהליך הגאולה ("ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים". שמות ב,כג-כה). שצעקתם לה' נבעה מצד העבודה הקשה (שעובדים בימי החול), ומרצונם להתחבר לקודש (שזה שבת קודש). (וזה בכבשים כלשון כבש [כבש לעליה], שזה היה היסוד להתחלת יציאת מצרים, לעלות משם לקדושה. או כבש הוא צעיר, ובנ"י נקראו צאן לקב”ה: “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם ה' ה'” [יחזקאל לד,לא], כך שרומז בזה שעכשיו הגיע הזמן לצאת ממצרים לעבוד את ה', כעין הולדת עם בנ"י הצעיר).