לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת ויקהל

לה, ג: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ש: מדוע מוזכר דווקא איסור הבערת אש ולא מלאכות אחרות האסורות בשבת? ת: כל יתר מלאכות עשיית המשכן צוינו בכלליות בפסוק הקודם ("כל העושה בו מלאכה יומת"), והן היו נעשות רק במשכן. הבערת אש הייתה נחוצה לצורך התכת המתכות (זהב, כסף ונחושת) שהותכו מכלים שונים שהיה לכל אדם בביתו, והוא רצה להביאם תרומה לא ככלי אלא כמתכת והוצרך להתיך, ולכן הוזהרו בני ישראל דווקא על איסור אש שנעשה כאמור בביתם ("במושבותיכם"), שגם בביתם לא יתיכו את המתכות ביום השבת. אין ללמוד מכאן על איסור הבערת אש בכל שבת ובכל מקום, אלא בהקשר של הבאת התרומה לצורך עשיית המשכן.

לה, כב: ויבואו האנשים על הנשים: ש: מדוע דווקא 'על הנשים' ולא 'והנשים'? ת: משה הקהיל את הגברים ("עדת בני ישראל"; פסוקים א' וכ'), והם אשר שמעו את הציווי "קחו מאתכם תרומה" (פסוק ה'). כיוון שהנשים ענדו את התכשיטים, היו הגברים צריכים לבוא על הנשים, בכוח או בשכנוע, ולהוריד מהן את תכשיטיהן. בהתחלה לא הבינו הנשים את הצורך בתכשיטיהן, או חשדו ששוב ישתמשו בתכשיטים לחטא כפי שקרה עם תכשיטיהן ועגל הזהב, ולא ששו לתת אותם (שהרי כתוב על הגברים "כל נדיב לב... וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"; פסוק כ"ב). מאוחר יותר גם חלק מהנשים נרתמו לתרום מכישרונן (וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים; פסוק כ"ו), עד אשר הושוו לגברים בהבאת התרומות: כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה (פסוק כ"ט).

לה, לד: ולהורות נתן בלבו: תובנה: כישרון ההוראה – הוא מתנה מאת ה'. ה' נתן לבצלאל בן אורי ולאהליאב בן אחיסמך את הכישרון לא רק לעשות את מלאכת המשכן אלא גם להורות וללמד אחרים ("כל איש חכם לב"; לו, ב), כדי שיהיו צוות גדול של בוני המשכן, שהרי במצרים לא עסקו במלאכות מעין אלה.