"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה,א-ג). מדוע נאמרה מלאכת הבערה, הרי כבר נאמר איסור מלאכה כללית? בחז"ל למדו מזה דינים הלכתיים: 'כדתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי ר' יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת' (סנהדרין לה,ב). 'ופרכינן... – ללאו יצאת מכלל שאר המלאכות, לומר לך: שאין בה כרת וסקילה, אלא לאו בעלמא; לחלק יצאת – מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא. שלא תאמר עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת, אינו חייב אלא אחת. לכך יצאת זו להקיש אליה את כל הכלל, ולומר לך: מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה, וחייבין עליה בפני עצמה, שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה, אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה' (רש"י). לשיטת ר"י זה מובן, כיון שדין הבערה יש בו עניין מיוחד שאין בשאר המלאכות. שעל שאר המלאכות נענש בכרת או סקילה, ואילו הבערה זה רק לאו. אלא לשיטת ר"נ שזה דוגמה למלאכה בודדת, מה המיוחד דווקא בה שאין במלאכה אחרת, שלכן התורה הביאה דווקא אותה כדוגמה למלאכה אחת? אלא שיש עוד דרשות הלכתיות על הנאמר כאן אש (להתיר שריפת אברים ופדרים [שבת כ,א]. ושאין היתר בישול אוכל נפש כביו"ט [מכילתא]), שבזה אפשר להסביר מדוע דווקא היא נאמרה. אולי אפשר שזה בא לרמז גם על עניינים רעיוניים (שאינם הלכתיים אלא אגדיים). במדרש הגדול מובא: 'ד"א "לא תבערו אש", אמר הקב"ה: אל תגרמו להדלקת אש במושבותיכם, שאם אין אתם משמרין את השבת כראוי, אני מדליק בכם את האש, כדאמר רב חונה אמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמא דרב: אין הדליקה מצויה בשבת אלא בחצר שמחללין בה שבת, שנאמר "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת והצתי אש בעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיה יז,כז). מאי "ולא תכבה"? אמר רב יוסף: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. ד"א, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", אמר הקב"ה: אל תגרמו לי לשרוף בתי כנסיות ובתי מדרשות שלכם. שאם אין אתם משמרין את השבת כראוי, אתם גורמין שישרפו בתי מקדשיכם' וכו' (מדרש הגדול על הפס'). הרי שלמדו שהתורה בכוונה אמרה בדוגמה של אש, כדי ללמד מה עונשו של המחלל שבת. (אמנם ראה ב'הגלות והגאולה' – 'השבת והמשכן', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שמסביר שאין הכוונה לאיום בשריפה, אלא כרמז שללא השבת פושטת אש השלילה והידרדרות בתועבות ויצרים. וראה שם עוד, שמביא גם את פירוש התולדות יצחק שרוב המלאכות קשורות ותלויות באש, שבה מייצר כלי מלאכה, שלכן נאמר בפס' דווקא דוגמה של אש מבין המלאכות). אולי אפשר עוד, שמובא במכילתא (על הפס'): '"לא תבערו אש" וגו' [למה נאמר]? לפי שהוא אומר "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד). שבות מחריש בשעת הקציר (שבות מערב שביעית לשביעית. אין לי אלא) שהוא שובת מערב שביעית לשביעית. יכול כן ישבות מערב שבת (לערב שבת) [לשבת]?... [ולא] יהיה רשאי להדליק לו נר או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה. תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותכים ביום השבת”, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת'. לפי זה מובן מדוע נאמר דווקא אש, כיון שבה יש חשיבות לעניין עונג שבת, הדלקת הנר וחימום האוכל מער"ש, שלכן כשאוסר מלאכה מביא דוגמה של אש, לומר שהשבת היא עונג ולא קושי, שאע"פ שהתורה מזהירה על מלאכות שבת, וזה קשה לביצוע, בכ"ז שלא יחשוב אדם בדעתו שבשל הקושי לשמור סימן שאדם יכול שלא להיות בעונג, לכן מלמד על אסורי המלאכות (שחייב על כל אחת) בדוגמת איסור מלאכת אש, שבה קשור עונג שבת, לומר ששמירת השבת היא עונג, ויש לדאוג לענגה. אולי נאמר דווקא הבערה כיון שאש מרמזת על עניינים של קודש, שבא בהדגשה של האש לומר שכשמחלל שבת זה פגיעה בקדושה. הקב"ה משול כביכול לאש: “כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (דברים ד,כד). שכך מי שמחלל שבת מכריז שכביכול אין ה', כיון שבמעשיו מכריז שכביכול ה' לא ברא את העולם. וכן הנשמה משולה באש: “נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), שבחילול שבת כעין גורם לריחוק ח"ו בין בנ"י לה', שהשבת היא אות ביננו לה': “... אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא,יג). ולכן נחשב כעין גוי: 'והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות, ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם' (רמב"ם שבת ל,טו [חולין ה,א]). התורה נמשלה לאש: “הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט) כך גם השבת שקולה כנגד כל התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' וכו' (יר' נדרים ג,ט), ממילא המחלל שבת כפוגע בכל התורה, ולכן נחשב 'מומר לכל התורה כולה' (חולין ה,א). עוד נראה שהדוגמה לע"ז זהו העגל, שיוצר ע"י האש, שלכן בא לרמז באיסור מלאכת אש, שמי שמחלל שבת הרי הוא כעובד ע"ז. אולי גם זה רמז שהאש של האדם נוצרה במוצ"ש: 'דתניא ר' יוסי אומר: … והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור' (פסחים נד,א). שמרמז שהאדם בעולם פועל במלאכתו לשכלל את הבריאה שה' ברא, שזה מוטל עליו ע"י ה', ולכן זה אחר שבוע הבריאה של ה' – כהמשך, אבל מי שמחלל שבת פוגע בבריאה שה' ברא (ולכן ראוי עונש שהאש תכלה את הבריאה, כעין המובא במדרש הגדול) [והעולם נברא במאמרות, ודברי ה' כעין אש (“הלוא כה דברי כאש") ולכן מרמז שהמחלל שבת כמבעיר אש [שהרי מלמד לאחרים], שכעין פוגע בגילוי המאמרות (אש), שזה פוגע בעולם].