"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד,כט). '"כי קרן" - לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד? רבותינו אמרו: מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר (שמות לג) "ושכותי כפי"' (רש"י). מקורו של רש"י הוא בתנחומא: '"ויהי ברדת משה מהר סיני... ומשה לא ידע כי קרן“. מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מן המערה, שנאמר: "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" (שמות לג כב). נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו, ומשם זכה לקרני ההוד. וכן הוא אומר: "קרניים מידו לו ושם חביון עוזו" (חבקוק ג ד). ויש אומרים: שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים, ורוחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים, והקדוש ברוך הוא בשני טפחים, וטפחים רווח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן”' (תנחומא “כי תשא” סימן לז) [וכן מופיע {חלקי וקצת שונה} בשמו”ר מז,ו. ובדברים רבה ג,יב]. המדרש הזה לכאורה קצת תמוה, מה בא לומר בדעות השונים? בפשטות נראה שבאו לומר שקרני ההוד באו למשה מכח חיבור לה' ולתורה – שזהו החיבור לה' במערה שכביכול שם עליו את ידו, ושאר הדעות מתמקדות בקשר לתורה. אולי כל אחד כעין דייק בפס' מה מקור כח הקירון: “ברדת משה מהר סיני" משמע שיש חשיבות להר, שזהו 'מן המערה'. "ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר" משמע מלוחות הברית כשהחזיק בהם (יחד עם ה'). "ושני לחת העדת ביד משה" משמע הלוחות עם קשר לידו של משה, שזהו כשכתב את התורה. "בדברו אתו" משמע כשה' לימדו, שכביכול קיבל מהניצוצות מפי השכינה. אולי דעת 'רז”ל' זה שקיבל מחיבור לה' – שזהו שכעין העביר את כף ידו עליו, כעין שמשה ממשיך את כח ה', וזה בא לידי ביטוי אח”כ בנתינת התורה על ידו. ובאים ה-'י"א' ומבררים שהעניין שהעביר את ידו עליו, זהו כדי שאח"כ ילמדו תורה (שבזה ימשיך את כח ה' לעולם – שאח”כ יביא את התורה לבנ”י). ובאים רשב"נ ור"ש ומפרטים את שני חלקי התורה, שזהו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרשב"נ אומר שהוריד את הלוחות בידיו, שזהו כרמז לתושב"ע, שעומדת על ידי הת"ח. ואילו ר"ש מביא כשכתב בקולמוס, והעביר על מצחו בלי ששם לב (שזהו שמביא את הפס' שמשה לא ידע ש-קרן, כי זה נעשה כבדרך אגב בלי שימת לב), שזהו תורה בכתב שהיא כתובה בקולמוס. אולי אפשר שכל אחד מהם בא לומר על שלב שבו התווסף למשה חוזק קרני האור. שמתחיל במערה שזה היה סמוך קודם לעליה השלישית לסיני. אח"כ זהו שה' דיבר אליו, ואח"כ משה כתב מה שה' אמר, שזהו תורה שבכתב. וכן שה' דיבר זהו תורה שבע"פ, שכרומז על דיבור (כמו שתושב”ע עוברת בע”פ), ולכן זה היה לאחר שמשה היה כותב (שקודם התורה שבכתב, ואח"כ שבע"פ – שהיא גם מסבירה את התורה שבכתב). ואח"כ כשמשה הוריד את הלוחות התווסף עוד כח לקירון, כך שכל דעה מוסיפה מהם השלבים של הגעת קרני ההוד. בנוסח בדברים רבה יש שינוי גדול: 'רבי שמואל בר נחמן אמר: מן הלוחות נטל משה זיו הפנים, עם שנתנו לו הלוחות מכפים לכפים, משם נטל זיו הפנים. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטלן ושיברן. אמר לו הקב"ה: כשסדרת לישראל נתתי לך שכרך – זיו הפנים, ועכשיו שברת את הלוחות' (דב"ר ג,יב). יוצא שלדעתו הקירון היה כבר בירידה מסיני הראשונה, ומה שנאמר על הקירון, זה מה שנעשה בירידה הראשונה. אולם זה דחוק ולכן יותר נראה שהיו קרני הוד בפעם הראשונה, ונפסקו לאחר שבירת הלוחות, ובהורדת השניים חזרו (וכך משמע מזה שאומר שקיבל מהלוחות ועכשיו שיבר, משמע שעכשיו כבר לא ראוי להם). אולי אפשר שישנם כמה דעות מתי שם את המסווה: שיטת רש"י והארבנאל היא, שכשהיה לומד עם ה', וכן כשלימד את ישראל, היה בלי המסווה, ובשאר הזמן שם את המסווה (שלא יהיה לחולין). שיטת הנצי"ב היא, שכשדיבר עם ה' הסיר את המסווה לגמרי, וכשדיבר עם ישראל היה מקפל 'את המסוה למעלה, למען כשידבר עמם הלכות יראו בפניו, כדין תלמיד עם הרב', ובשאר הזמן היה עם המסווה. ושיטת הרלב"ג היא, שזה ביטוי למעלה רוחנית, שמשה היה דבוק בשכלו בעולמות עליונים, והיה שם מסווה כדי לדבר עם ישראל (שהכוונה שהיה משתדל להפרד מההתבודדות, כדי לדבר עם ישראל). [ראה ברור רחב של מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א, ב'הגלות והגאולה' – 'קירון פני משה והמסווה']. ממילא נראה שרז"ל מרמזים שהקירון נובע מהקשר לה', שזה פשוט שמשם האור של הקדושה. ובאו האחרים לרמז על השפעתה, שזה כעין נובע ממקורה (שלכן יש לזה השלכות כאלו). ממילא השיטה של הי"א, שזה מהדיבור עם ה', זהו כרלב"ג, שזהו קירון פניו מהדבקות בה', כעין הניצוצות שיצאו מהשכינה אליו. השיטה של רשב"נ שזה מהלוחות, שאותם ה' ומשה ביחד אחזו והורידו לבנ"י (ובלוחות כל התורה), זהו כרש"י והאברבנאל, שכשמשה דיבר עם ה' (כמו כשאחזו יחד) וכן כשלימד את בנ"י (שזהו הורדת הלוחות, כביטוי להבאת התורה לבנ"י) היה בלי המסווה. והשיטה של ר"ש, שזה בא מהקולמוס, זהו כנצי"ב, ששם את המסווה כשדיבר לבנ"י, אבל קיפלו למעלה, שזהו כמו ש'העביר על ראשו' את הקולמוס [ובפרט בנוסח דב”ר שנאמר 'בשערו', שזהו ממש למעלה]. (גם קיפל כדי שיראו פניו כתלמיד עם הרב, שזהו כעין כתיבת התורה – ללמדה) [אולי גם כעין רמז שכיסה את החלק העליון, כעין ששם עיקר הקירון (מהקולמוס) ולכן לא ראוי שיראה לבנ"י, אלא רק כשעומד מול ה'].