"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם" (שמות לב, יט)

אחד האירועים המזעזעים והמפתיעים ביותר בתולדות עם ישראל הוא שבירת לוחות הברית שנכתבו על ידי הקב"ה. לוחות עליונים אלו, שכדי להורידם לארץ נדרשו ארבעים יום של מאמץ ויגיעה רוחנית עצומה של גדול הנביאים, משה רבנו, משתברים ברגע אחד על סלעי המציאות העגומה שפוגש משה רבנו ברדתו מן ההר אל העם.

אחת השאלות המתעוררות בקריאת הפרשה היא מדוע שבר משה רבנו את הלוחות רק ברדתו אל העם, הרי כבר בהיותו בהר אמר לו הקב"ה (שמות לב, ז-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" – אם כן, מדוע לא שבר את הלוחות עוד לפני שירד אל העם?

האלשייך הקדוש כתב על כך:

"באשר עיקר עבודת שמיים היא עשייתה בשמחה וטוב לבב, כן בעוברי רצונו יתברך: החוטא ומתעצב - יש לו תקווה לשוב ולתקן. אך השמח בעוונו, אבדה תקוותו חס ושלום. על כן, כאשר הוגד לו (למשה) מפי הגבורה, ולא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל והמחולות, שהיו שמחים - אז 'ויחר אפו".

ואכן כך גם מדויק מלשון הפסוק: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" - העגל הוא אותו העגל עליו ידע משה מראש, ועל כן הוא מובא ב'ה' הידיעה, אך על המחולות לא שמע קודם, ובעקבות ראייתו את המחולות שבר את הלוחות: "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם".

מעמיק תשובה זו הרש"ר הירש:

"כל זמן שהשקר האלילי שורשו ויסודו רק בטעויות הרוח והוא מוגבל רק בתחום ההבנה והשכל, עדיין יש תקווה להסרת המכשול על ידי הסברה והוראה... ואולם כשאמונת ההבל האלילית פורצת אל מחוץ לתחומי הכישלון ההגיוני ועוברים לידי השחתה מעשית של המוסריות, כשההתפרצות של תאוות החושים זכתה להתקדשות ולפולחן פומבי על מזבח השקר. אזי מתדבקת החושניות אל השורשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך וניזונה ומתפטמת כאוות נפשה. כשם שקל להורות תשובה לטועה בשיקול דעתו, כן קשה להחזיר למוטב את ההמון הפרוע בפריצות ושחיתות המוסר, ואז קשה גם ללמד אותו דעת. כל זמן שידע משה רק על מעשה העגל והאלהתו, סבור היה שיעלה עוד בידו לכונן מקום טהרה בתוך העם לתורה, ולכן הוריד בידיו שני הלוחות. אבל כשראה 'אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת', מיד נוכח שהשקר האלילי כבר הספיק להניב תנובתו, לנתק כל ריסון ולשחרר התאוות החושניות ולפרוץ גדרי המוסר, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת... השליך את הלוחות וישבר אותם".

לעיתים אדם חוטא בגלל שיצרו הרע אנסו או בשל שכחה וטעות של חוסר תשומת לב. אולם חטא זה לא הופך את האדם לרשע או לאיש שלילי, אלא רק לאדם שכוחותיו מוגבלים, ככל בני האנוש. אולם ישנם אנשים שחוטאים מאידיאולוגיה או שהופכים את חולשתם לאידיאולוגיה. אנשים כאלה הינם רשעים כיוון שמעשיהם נעשים מתוך מודעות וברצון שלם.

אחת הדרכים להבחין בין שני סוגי החוטאים (בין חוטא לתאבון לחוטא להכעיס) היא מצב הרוח של החוטא:

אדם שחוטא אך מצטער על חטאו, מתבייש בו וחש רגשות אשם, הינו, כפי הנראה, חוטא לתאבון. אולם השמח והמתגאה בחטאו, המשדל אנשים אחרים לעשות כמעשהו ועושה מעשיו בפרהסיה לעיני כל, ללא כל בושה, הוא כפי הנראה מהחוטאים להכעיס.

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219