'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). 'מאי חנוכה – על איזה נס קבעוה' (רש"י). לכאורה מוזר, שלא מצאנו קביעת חג על נס של קיום מצוה? מסביר המהר"ל שהנס של המנורה היה כדי להוכיח שהניצחון במלחמה היה נס, ולא מגבורתם (מהר"ל, נר מצוה ב, ענייני חנוכה). וכן מובן בריטב"א (מגילה יד,א) שחנוכה זה על הנס שניצחו, שקבעו מאותו הטעם של פורים ('ורבנן דתקון בתר הכי נר חנוכה י"ל דסמוך נמי אהאי טעמא'). עניין נס הניצחון התבטא דווקא בנס המנורה, כמו שמסביר המהר"ל: '… ולפיכך הנס הזה שנעשה בשמן הוא נס הניצחון שנצחו ישראל היוונים, כי הניצוח היה בשביל שטמאו את ההיכל, והשם יתברך רצה בעבודת ישראל, ולכך נעשה הנס בנרות'. מוסיף על זה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (לזמן הזה' כסלו 'על מה נקבע חנוכה') שבמנורה יש ביטוי של החיבור בין המעשה הטבעי והעל טבעי, שהיו מדליקים את הנרות שבמנורה, והנר המערבי היה דולק מעבר לזמן של השמן שבו. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('מועדי ישראל' חנוכה 'נס פך השמן') שהנס של אי כילוי השמן, מפריך את הדעה הפילוסופית היוונית שהאש הוא יסוד העולם, ולכן ראו בזה אות לניצחון על היוונים. נראה להוסיף על דרך הדרש, שהנה מובא על פורים (שהוא המקור להלכה של קביעת חג על נס): 'ת"ר: ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל. ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?' (מגילה יד,א). שלכאורה מדוע מתחילה הברייתא במספר הנביאים שהתנבאו לישראל, מה זה מוסיף לעניין? אלא שקודם נאמר: 'אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל. שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב' (שם). שמדוע מזכיר את כמות הנביאים? אלא שאולי בא לומר בזה שהנביאים התנבאו כדי להחזיר את ישראל למוטב, כעין שמובא: 'אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא: "כי ברוב חכמה רב כעס"' (נדרים כב,ב). שהנביאים באו להחזיר את ישראל בתשובה לקב"ה. נראה שלכן ישנם מח נביאים, כמו שמובא בתנא דבי אליהו (טז): 'אמר לי: רבי, כמה נביאים נתנבאו להן לישראל? אמרתי לו: בני, ארבעים ושמונה. ומה נשתנו ארבעים ושמונה מארבעים וחמישה? (אמרתי לו) אלא, כנגד ערי מקלט שניתנו ללוים ארבעים ושמונה, "וכל הערים אשר תתנו" וגו׳ (במדבר לה-ז). אמרו, לא פיחתו ממה שכתוב בתורה, ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה - אלא כולם נכוחים למבינים וישרים למוצאי דעת'. הרי שהם כנגד ערי המקלט, שבהם בורח הרוצח בשגגה מגואל הדם שרוצה להרגו, ושם הוא בעיר של לוים שאחראים על לימוד תורה, כדי להדבק בתורה. שכך גם הנביאים באו להחזיר את ישראל בתשובה, חזרה לתורה, וכך להוריד את המקטרג למוות שע"י החטא ('אין ערוד ממית אלא החטא ממית'. ברכות לג,א). נראה גם ש-מח נביאים מרמז על התורה: 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' (משנה אבות ו,ו) כיון שבאים להחזיר את בנ"י בתשובה – לתורה. גם נראה שמרמז שעם עוזבים את ה' ח"ו, אז גם ה' מתרחק מאיתנו: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: במגילת חסידים מצאו כתיב "יום תעזביני ימים אעזבך”. לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין, ופגעו זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין' (יר' ברכות ט,ה). לכן שבע נביאות כנגד הימים (שיש בשבוע), ומח נביאים כנגד היום – ומתבטא ביומיים, שבהם יש 48 שעות, כרמז שאם עוזבים את ה' ח"ו אז כעין מתרחקים כפול. וסה"כ יש נה נביאים (מח+ז) כנגד 'הן': “הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג,ט) וכן "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה” (שם,כד). שכשבנ"י חוטאים באים צרות מהגוים, אבל בסופו של דבר בנ"י ניצלים. לכן הנביאים מרמזים על התשובה, שבנ"י זוכים להצלה, לכן מדגיש את מספרם, לומר שלכן זה היה מיוחד בהם, וזה בא לידי ביטוי בקביעת פורים שהיה ממיתה לחיים – נס הצלה מהגוים. ובגמ' מובא שרק זה מה שחידשו, ואילו בתנא דבי אליהו מובא: 'אמרו, לא פיחתו ממה שכתוב בתורה, ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה - אלא כולם נכוחים למבינים וישרים למוצאי דעת', הרי שלא הוסיפו, והרי יש פורים? אלא שפורים נלמד בק"ו מפסח, ולכן זה דאורייתא כיון שנכלל בכללי לימוד התורה (יג מידות). לכן מצד אחד אומרת הגמ' שהם הוסיפו זאת, כיון שהוסיפו מצווה כזו, אולם מדגיש התנדב"א שבעצם אין זו הוספה אלא חלק מהתורה, שזהו 'נכוחים למבינים וישרים למוצאי דעת' שמי שמבין דעת תורה, מבין שזהו תורה ממש. ממילא הנביאים מרמזים על ההצלה, כרמז על הפס' שמובא בנבואת בלעם, שבא לקלל את ישראל ולא הצליח, והתנבא שהגוים לא יכולים להזיקנו, שתמיד בנ"י נשארים בסוף. נראה שלכן הנס של חנוכה נעשה במנורה, שכיון שנשאר לדלוק זה מרמז על הנר שדולק תמיד, שזהו הנר המערבי, שבו מתגלה שיש שכינה בישראל: 'עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). לכן הנס במנורה מרמז על השכינה בישראל, ואחד הביטוים הגדולים לגילוי שכינה בישראל זהו הנבואה, שה' מתגלה לנו. לכן בזה מרמז על עניינם של הנביאים שקשורים לתשובה והצלה של בנ"י מהגוים, ולכן לקביעתם את פורים, שכך רמזו מהשמים שגם על חנוכה צריך לקבוע חג כמו בפורים (ויש בזה עניין של דאורייתא, שלכן בנס היה את אור המנורה, כעין רמז לדרגת משה: 'משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה' [יבמות מט,ב]). ולכאורה מדוע בכלל לרמז על הצורך בקביעת חג על הנס? אולי זה בא לדרבנם, כיון שיכלו לדון שאולי יש להבדיל בין פורים לחנוכה, כיון שבפורים לא מת אף אחד, ואילו בחנוכה מתו רבים, כך שאולי בזה אין לקבוע חג על הנס? לכן משמים רמזו שגם בזה יש לקבוע. בנוסף, גם נרמז כמו האש שמכלה, שכך גם בנס הניצחון שה' מנחיל לנו, ה' קובע כמה ימותו אע"פ שיש נס הצלה (כעין האש שמכלה, וה' קובע כמה תכלה). אולי לכן בתפילת 'על הנסים' אומרים: '… מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ' שמדוע לומר חמשה דברים על שהיוונים נמסרו בידנו? אלא שאולי מרמז על 'הן' (של הנביאים כמו שאמרנו), שמודגש בו האות החמישית, שבה מודגש על ההבדל ביננו לגוים: '"הן עם לבדד ישכון" מהו הן? כל האותיות מזדווגין, חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? א"ט הרי י', ב"ח הרי י', ג"ז הרי י', ד"ו הרי י', נמצא ה' לעצמה. וכן האות הנ' אין לה זוג, י"צ הרי ק', כ"פ הרי ק', ל"ע הרי ק', מ"ס הרי ק', נמצא נ' לעצמה. אמר הקדוש ברוך הוא: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשים. שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת, ומבטל את המילה, או לעבוד עבודת כוכבים, הן נהרגים ואין מתערבים בהם. שנאמר "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ומה אני עושה? כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה – אני הורגו, שנאמר "הן עם כלביא יקום"' (שמו"ר טו,ז). לכן נראה שמרמזים בחמשה הבדלים ביננו ליוונים, כדי לרמז על האות החמישית (ה' בבודדים או נ' בעשרות) לרמז על היסוד לניצחוננו, שאנו מובדלים לה', ולכן ה' עושה לנו ניסי הצלה. (גם נראה שהיוונים גזרו על התורה, שהיא מתבטאת בחמשה חומשים [ולכן מבדילים מהיוונים בחמשה הבדלים] ולכך "הן" של הנביאים, שמחזקים את העניין שישראל לבדד ישכון ולא יתחשב בגוים שגוזרים נגד התורה, ולכן נעשים לנו ניסי הצלה, יוצא 55 [=הן] כפול 5 [חומשים/הבדלים מהגוים] 275= נר כה, שזכינו לנר חנוכה שנעשה בכה בכסלו). עוד נראה בפשטות שבברייתא מובאים שני העניינים, שיש את נס ההצלה: 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום', ויש את נס המנורה: 'נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים', שלכן קבעו נס על הניצחון וקבעוהו בצורה של שמונה ימים, בשל נס המנורה שראו בזה נס של זמנם, ולכן חיברו בניהם, וקבעו את החג על נס ההצלה יחד עם נס המנורה, ולכן קבעוהו שמונה ימים (ולא רק יום אחד). עוד אפשר שהשאלה היתה יותר עמוקה: מה היה בחנוכה שלכן נשאר החג לדורות, שלא כשאר זמני מגילת תענית שבטלו? ולכן ענו שהיה נס פך השמן ולכן כש-'קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' היה בזה קשר למנורה, שלכן גם גזרו על הדלקת הנרות (שמובא קודם 'מצות חנוכה נר איש וביתו'). לכן כיון שהיה חיבור של הנרות לניצחון, אז חנוכה היה כלול משניהם (ולא רק לניצחון) ולכן במה שהתרגלו להדליק נרות היה בזה קשר גם לשמחת חנוכה – גם לנס של המלחמה. לכן גם כשבטלה מגילת תענית על כל ניסי הניצחון, חנוכה לא בטלה בשל ההתרגלות של הדלקת הנרות שמחוברת לניצחונות. שזהו: 'אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא' (ר"ה יח,ב) 'דמפרסם ניסא – כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו' (רש"י). שע"י הדלקת הנרות (שזהו שנהגו בו מצות) נשאר דין חנוכה.