קרבן חמץ בשבועות

המהר"ל  בספרו תפארת ישראל (פרק כה בסופו) מבאר שלושה טעמים מדוע מקריבים בשבועות קרבן חמץ דוקא. תחילה מקדים המהר"ל ומסביר על ענינה של התורה, על תפקיד ספירת העומר ואח"כ על ענין קרבן שתי הלחם ומה זה מלמד אותנו על התורה.

התורה היא סדר העולם

המהר"ל מרבה לבאר בספריו שהתורה אינה ככל חכמה אלא היא הסדר של העולם. כל חכמה היא 'בתוך' העולם, והתורה היא משהו אחר לגמרי, היא עליונה מן הכל, היא 'מחוץ' לעולם.

התורה נותנת לעולם את קיומו, היא 'הסיסטם' של העולם. העולם בתוכה ולא שהתורה נכנסת ומופיעה לתוך העולם.

לכן גם המושג 'זמן' (זמן מתן תורה) אינו כל כך מתאים ביחס לתורה כי הרי כל ענינה של התורה הוא שאין היא משועבדת לזמן ולמקום, היא 'מעל הזמן' (זה מסביר מדוע לא מפורש בתורה תאריך נתינת התורה, כי התורה לא מוגבלת, שייכת לכל זמן). עם זאת, יש בתורה רמז לזמן נתינת התורה לישראל: ביום החמישים (ואעפ"כ התורה הסתירה את העובדה שהתורה ניתנה ביום החמישים. חז"ל הם שגילו לנו זאת).

מה אנו למדים ממצות ספירת העומר

למדנו ממצוה זו שהתורה היא שכל אלוקי וזאת הסיבה שצריכים הכנה ארוכה כדי לקבלו. כדי להיות בתדר הנכון של קליטת התורה והכלת התורה צריכים הרחקה רבה מן הגוף, ממצרים, שהרי התורה היא 'שכלית'. וכך כותב המהר"ל:

אמנם ממצוות הספירה נראה שלא היה אפשר להינתן התורה עד אותו היום, וזה שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו כמו שהתבאר בחיבור גבורת ה' באריכות עיין שם, ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף. ולפיכך צריך הספירה עד חמישים, כי אז בא הוא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל, כי אז בא הוא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל, כי התורה היא משער החמישים שהוא נבדל מן האדם.

הוה אומר, התורה היא חכמה אלוקית שהיא נבדלת מהגוף ומכל מושגים גשמיים. היא עוסקת בחכמה, חכמה לשם חכמה. בשונה מכל לימוד מקצוע או תחום מסויים שהלימוד הוא תועלתי ובשביל היישום, בשביל הפרקטיקה. עניינה של תורה- לרומם את האדם מעל עוה"ז, שיתרומם אל מה שיצר את העוה"ז, אל הבורא. זו ההכוונה במילים: שהתורה היא שכלית ונבדלת.

קרבן העומר ושתי הלחם

זה נרמז בקרבנות של פסח ושל שבועות. בפסח מקריבים קרבן העומר, מן השעורים שהם מאכל בהמה (ובכל זאת מקריבים לה' קרבן כזה פשוט ונמוך. זה מלמדנו שקומת הגוף היא הכנה חשובה לקומה שאחריה) ובשבועות מביאים מנחה חדשה מן החיטים, מאכל אדם. ולא עוד, אלא שזהו קרבן חמץ.

מדוע דוקא חמץ? הרי חמץ רומז ליצר הרע וגאווה (לעומת המצה- ענווה). שלושה טעמים עמוקים מביא המהר"ל.

חמץ בשבועות מלמדנו על כוחה של תורה לגבור על החמץ

1.    התורה שולטת אף על היצה"ר-  זוהי המדרגה שעסקנו בה עד כה. חמץ ביום מתן תורה מלמדנו על כוחה של תורה "שהכל תחת מדרגת ה' ומסודר ממנה, אף החמץ, הוא היצה"ר" (מהר"ל שם). התורה היא הסדר של העולם וגם היצר הרע (כלומר הכוחות העצומים שיש ששוצפים וגועשים בעולם) הוא חלק מהתוכנית של סדר זה. התורה היא תרופה ליצה"ר, תבלין ליצה"ר כדברי הגמרא (קידושין ל ע"ב) שהתורה היא סם חיים, "כל זמן שאתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים ביד יצה"ר". כל זה מתאים לעקרון של מעלת התורה ושהיא מעל העולם. מעתה ואילך מתבאר שיש ליש ליצר הרע ערך עצמי.

החמץ הוא חלק מעבודת ה' ואין להרחיקו

2.    החמץ עצמו הוא חשוב. ביום מתן תורה מקריבים לחם חמץ כדי ללמד שהתורה נותנת מקום ליצר הרע ולא 'מרחיקה' (מבטלת) אותה (נראה לי לתת דוגמא והסבר לדבר: יש מעלה לעבוד את ה' עם היצה"ר. כלומר  שהיצר עצמו יהיה בעד עבודת ה' כי הוא יהנה ממנה. לדוגמא, שיהא לו אינטרס אישי בעבודת ה', הנאה גשמית או על מנת לקבל פרס רוחני. אלה דברים שחשוב לתת להם מקום אף שזה נראה 'לא לשמה'. מדוע זה חשוב? כי כך עבודת ה' מקיפה את כל האישיות, את כל הצדדים של האדם, גם הנמוכים. זהו העקרון החשוב שעולה מכאן).

ממשיך המהר"ל לבאר את העומק שיש בזה. אף שהתורה היא מעל העולם וממילא גוברת עליו (ועל היצה"ר), אין היא מבטלת אותו.

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". קיבלנו תורה ומתוך כך היצר גדל, גדל ביותר. מקריבים קרבן חמץ  כביכול כדי לחגוג את גדילתו של היצה"ר. הוא חשוב בחיינו ויש לו מקום. מסיים המהר"ל "וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאוד בענין זה". בודאי שאין לנו לחגוג סתם כך על זה שיש לנו יצר. אך מחדש המהר"ל שבסופו של יום היצה"ר לא נכבש ונעלם לחלוטין אלא הוא נוכח מאוד ואנו חוגגים על התגדלותו. דוקא כשיש לנו הרבה תורה, כלומר בשבועות, אפשר לחגוג על גדילת היצה"ר (במילים אחרות: מכח חג השבועות אנחנו לא מפחדים מהיצה"ר, ולא מפחדים לתת לו מקום חשוב בחיינו. בחג שבועות אנו מבינים שהתורה היא גדולה כ"כ עד שהיא נותנת ליצה"ר מקום של חשיבות).

אי אפשר בלי יצר הרע

3.    טעם שלישי, אומר המהר"ל: יצה"ר הוא מאוד חשוב לנו. היצר הוא המעלה שיש לבני אדם על פני המלאכים. רק בגללו התורה לא נשארה בשמים אצל המלאכים אלא ירדה אלינו. כביכול אנו שמחים בזה שיש לנו יצר הרע. לכו אנו מזכירים אותו בשבועות ואף מקריבים אותו במקדש (דבר שלא קיים בכל השנה).

אלו דבריו המאירים של המהר"ל:

ביום שבועות ה' מתמקד בנו, פונה אלינו כדי לתת לנו תורה. לא התחתון מתרומם לעליון (כמו בפסח שה' הוציא והגביה אותנו אליו) אלא העליון יורד אל התחתון, נותן לו את העליונים. זהו דבר נפלא שמתרחש ביום זה. לכן ראוי לציין ולחגוג את מעלתנו כ'תחתונים', כבעלי יצר הרע, שהוא החמץ.

סיכום

המהר"ל הביא שלושה טעמים, ונראה שיש מהלך בזה. בתחילה למדנו שהתורה היא עליונה מן הכל ושולטת גם על יצר הרע (וכן מובא בזוהר שעצרת נקרא כך על שם שנעצר ומתבטל יצר הרע. זוהר חלק ג צח ע"א). שנית מבואר שהיצר הרע הוא חלק מעבודת ה' ואין להרחיקו כי הוא מוסיף את הגוון החשוב שלו. לבסוף מבואר שמעלתנו המיוחדת היא מכך שיש לנו יצר הרע. אנו מתגאים בכך שאנחנו בשר ודם ובעלי יצר הרע, שבזכות זה קיבלנו את התורה.

נשמח כולנו בחג שבועות זה בשמחת התורה שהיא מעל העולם, נשתף את היצר בעבודת ה' שלנו, ואף נשמח בזכות שנפלה בחלקנו שיש לנו יצר כזה שבזכותו קיבלנו תורה.