ב' סיון תשע"ח

בן החורין מי הוא, ומה טיבה של חרותו[1]?

בדליות יחזקאל לרב יחזקאל סרנא זצ"ל (ח"ג עמ' רי"ג שלש רגלים) כתב" החירות היא השלימות העליונה, שגם הלוחות נשתבחו בה, אל תקרי חרות אל חירות [אבות ו' ב'] והוא גם היעוד האחרון בפרשת הברכות של בחקותי, שקיומה הוא רק לעתיד לבוא, ואולך אתכם קוממיות [עפ"י הרמב"ן (ויקרא כ"ו י"ב)] ...  ותרגם אונקלוס, בחירותא..." והביא גם דברי חז"ל (שמות רבה ל"ב א') חירות היינו חירות ממלאך המוות, א"כ זו חזרה למצבו של אדה"ר קודם החטא שחיה חיי גן עדן[2]. הרב מציב שם שאלה שודאי עולה ומתבקשת, כיצד ניתן לומר שהתורה היא חירות, הרי היא כולה עול, עול מלכות שמים ועול מצוות? תשובתו יסודה בהבנת משמעותה של החרות ובן החורין, ובכך אנו מבקשים לעסוק.

נפתח בדבריו והם, כי שאלתנו נובעת מהבנה מוטעית במשמעות עול וחרות. ישנן שני סוגים של עבדות  שהיא המטילה עול על נושאה, עבדות משפילה ועבדות מרוממת. עבד עברי ששמעה אזנו 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם' (ויקרא בהר כ"ה נ"ה) ודרשו חז"ל (קדושין כ"ב ע"ב) ולא עבדים לעבדים. וכאשר מוכר עצמו לעבד הרי שמוריד עצמו מדרגת 'ממלכת כהנים' ובן מלך של הקב"ה, הרי הוא מותר בשפחה כנענית. לעומתו עבד כנעני שמקורו הוא מ'ארור כנען' כאשר נהיה עבד לישראל הוא טובל לשם עבדות, ומתחייב במצוות כאשה ישראלית. אם כן הראשון הישראל – העבדות השפילה אותו, הנכרי – העבדות רוממה אותו. כן למדנו גם במלאכים שמקבלים עול מלכות שמים זה מזה, דהיינו שמלאך מקבל ממלאך בדרגה גבוהה ממנו, וכן בין אדם לחבירו, נשאל האדם ביום הדין 'המלכת קונך שחרית וערבית, והמלכת את חברך בנחת רוח' (מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י"ב (מהדורת הרב ולדמן אות מ"ו), מובא באגרת הגר"א) עבדות כזו לא אך שאינה משפילה אלא מרוממת ומביאה לכניעת הגשם לשכל והחומר לרוח, וכל מה שהוא משתעבד לשכל יותר הוא מתעלה יותר, ומי שהוא עבד לשכל עליון ממנו, הוא נעשה בן חורין מתאוותיו השפלות...והעבד הזה הוא הוא הבן חורין, ולפי זה דוקא מפני שהתורה היא כולה עול, עול מלכות שמים ועול מצוות – היא כולה חרות! ע"כ עפ"י הרב יחזקאל סרנא זצ"ל.

עתה נשים פעמינו למקור מאמר חז"ל זה. אשר מעיין מים טהורים מקור נביעתו הוא מפרק 'קנין תורה' שנתווסף למסכת אבות (ו' משנה ב') וזלה"ק: אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר [משלי י"א כ"ב] נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר [שמות ל"ב ט"ז] וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹקים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹקים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת, אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה, שנאמר [במדבר כ"א י"ט] וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

מבאר בפרקי משה לרב משה אלמושנינו (מהפירושים הקדומים למסכת[3]) שאין הכוונה כי העוסק בתורה לא יפגעהו שום פגעים ממאורעות הטבע, שהרי במציאות אנו רואים שגם בהם יש ויסורין פוגעים בהם, אלא החרות היא מההשתעבדות הנפשית למאורעות הזמן, שלא יפגעו בהם כלל בעבודתם ודבקותם הרוחנית. וזלה"ק: ...האנשים השלמים וביחוד החכמים אשר כל מגמתם וכל ישעם וחפצם שלמות השכל, הם הנקראים בני חורין ממקרי הזמן. ולא מפני היותם נמלטים ממוקשי המקרים הרעים, כי הנה מצאנו ראינו שגם עליהם יעבור כוס המאורעות הרעות ויסורין קשים, רק שנקראו בני חורין מהם להיות שאינם עושים בהם רושם כאילו לא היו באים עליהם כלל, שאעפ"י שיבואו עליהם יסורין לא יתפעלו מהם ולא יטיחו דברים כלפי מעלה חלילה, אדרבא, יקבלו אותם בסבר פנים יפות. והסיבה לכל זה היא, להיותם מכירים באמת ובתמים שהמקרים ההם לא ישחיתו רק הגוף והדברים הנתלים בו, אך אל השכל לא ירעו ולא ישחיתו ואליו לא יגיעו. עכ"ל הרב אלמושנינו זלה"ה.

ביאור שנראה כי צועד בכוון הפוך לחלוטין, נמצא בדבריו של רבי שלמה קלוגר בפירושו מגן אבות. יסוד דבריו החירות היא ממערכת הטבע והמזל שנוהג בעולם. ואלו דבריו: ...הנה האדם כשנולד הוי בטבעו משועבד תחת המזלות, והמסור תחת המזל לא נקרא בן חורין, כי כפוף הוא ללכת לכל אשר יסבו אופני המערכה ללכת. אבל מי שלומד תורה הוי למעלה מן המזל, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ו ע"א) דאין מזל לישראל, ויוצא מתחת יד המזל להיות למעלה מדרך הטבע, וכמו שאמרו גבי אברהם (בראשית ט"ו ה') ויוצא אותו החוצה, דהוציאו למעלה מן המזל. והיינו מהאי טעמא כיוון שהתורה עצמה היא למעלה מן המזל, וכיוון שהתלמיד חכם התורה כתובה על לבו, ונהפך גופו ע"י הכתב להיות נעשה גופו כגוף התורה להיות נחשב כמעשי אלקים, לכך יוצא מן המזל. וזהו שאמר אין לך בן חורין – מן המזל, אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר חרות על הלוחות. עכ"ל הרב שלמה קלוגר זלה"ה.

דברים דומים לדברי הרב קלוגר, מצינו בבית מדרש אחר וחדר מפואר נוסף באולמה של תורה, ובאותה תקופה לפני כמאתים וחמשים שנה, בבנין אבות לרב צמח כהן מחכמי ג'רבא (נדפס לראשונה מכת"י ע"י אהבת שלום). דבריו מושתתים על דיוק שכבר מובא בקדמונים לפניו שנאמר בתורה חרות על הלוחות, ולכאורה היה צריך לכתוב חרות בלוחות, שהרי חריטה- חקיקה היא בגוף הלוחות ולא על גביהן, שמשמע שהם חצוניים ללוחות, וזהו הסיבה שהביאה את חז"ל לדרוש את דרשתם (אין לך בן חורין וכו') ומבאר: ...וכתב בלשון שלילה ש'אין לך' לרמוז למאמרינו, לבאר ולדייק ממנה שמי שאינו עוסק בתורה תדיר, אינו בן חורין, ויד כל בו, וקנאין פוגעין בו. והטעם שכל מי שעוסק בתורה, הרי זה מתעלה על הכל, ואין מושל עליו אלא הקב"ה בעצמו, על דרך ה' רועי לא אחסר (תהלים כ"ג א') שפירושו לדעתן, כיוון שה' רועי, ולא אחר, לא יהיה בי שום חסרון ופגע רע. עכ"ל הרב צמח כהן זלה"ה.

האברבנאל בפירושו לאבות מבאר אחד מהיסודות בפירוש משנה זו, כי החירות היא מתאוות לבו של האדם אשר אופפות ולופפות אותו ומורידות אותו אלי פי פחת, ואלו דבריו: ...ההכנעה אל הדת אינה שעבוד אבל הוא חירות, לפי שהדת והנהגתה מביאים האדם אל השלימות המדותיי, ולהיות שכלו בן חורין ולא עבד תאוותיו. [דברים שהביא בשם הפילוסוף, ומה שהוא הביא בדברי קדשו, הרי שאנו מכריזים על זה 'מקודש מקודש']. ולכן אמר אל תחשוב שמי שאינו עוסק בתורה עם היות שיקרא נזוף, הנה יקרא 'בן חורין' מונח לחפצו ורצונו בלתי משועבד למצוות התורה. אינו כן, לפי שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, לפי שהיא תדריכהו אל השלימות, והיותו בן חורין ובלתי משועבד אל תאוותיו. הנה סמך לזה ל'חרות על הלוחות' לפי שהיה לומר 'חקוק', אבל נכתב חרות – ללמדנו שבאמצעות הלוחות יקנה החרות האמיתי...עכ"ל האברבנאל. 

על חרות במובן גילוי עצמיות החיים המיוחדת לכל אדם, בלא שיהיה נתון לכבלי מאסר של הסביבה כפי מצוי מאוד, כותב במאמרי ההקדמה להגדת עולת ראי"ה: ...ההבדל שבין העבד לבן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה של צלם אלקים אשר בקרבו...ואנחנו לאורה הפנימי של החרות העצמית הזאת חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית שקנינו ע"י גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחרות עולם...

פירוש מחודש ומקורי מצינו אצל אחד מגדולי הראשונים ומפרשי המסכת, החסיד יעב"ץ, ממגורשי ספרד. יסוד דבריו בביאור שונה למילה חורין, שאינה מלשון חירות אלא מלשון גדולה ושררה, ומקורה בספר ירמיהו, כפי שכותב בדבריו ואלו הם: ופירש אחד מהמפרשים ז"ל חורין מלשון חֹרֵ֥י יְהוּדָ֖ה [אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־לְקָחָ֗ם נְבֽוּכַדְנֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בַּ֠גְלוֹתוֹ אֶת [יְכָנְיָ֨ה] בֶן־יְהוֹיָקִ֧ים מֶֽלֶךְ־ יְהוּדָ֛ה מִירֽוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶ֑לָה וְאֵ֛ת כָּל־חֹרֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם (ירמיהו כ"ז כ') וברד"ק: גדולי יהודה]. אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים [ושָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי (קהלת י' י"ז)] כי החשובים נקראו כן מלשון לבן חיור, והפחותים נקראים חשוכים [ראה באבן עזרא שפירש כך בקהלת. ועם יסוד זה ממשיך היעב"ץ] והוא נכון כפי מה שפירשתי, כי הדעת אשר קנו ישראל בהר סיני שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהיר ומצוחצח בשרידים, והם מוציאים אותו לפועל ע"י הבינה, אבל בפחותים הוא חשוך מאוד...והבן זה ושימהו כחותם על לבך כי הנשמה העליונה היא כחתיכת זהב מעורבת בעפריות רב, והמשכיל המתבונן בה ילטשנה וילבננה עד תהיה ראויה לסגולת מלכים, וכאמרו (שמות שם) והייתם לי סגולה, ואתם תהיו לי ממלכת....עכ"ל היעב"ץ. עוד מן הענין להוסיף שבתרגום יונתן על הפסוק בקהלת (מלכך בן חורים) ביאר על עסק למוד התורה, עיי"ש[4]!

מתוך ענין המלוכה וגדולה שהבאנו, נראה דבריו של אחד מגדולי הדורות האחרונים שהוכתר בתואר של מלכות – מלכותה של תורה מעולם המוסר, רבי יצחק אייזיק שר מסלבודקא, שהיתה ידועה בהנהגת המלכותיות שבה. כך כתב בספרו לקט שיחות מוסר (ח"ב שבועות עמ' רכ"ב-רכ"ג) ...ביסוד מהותם של ישראל, הרי הם עם של שרים ומלכים, שאינו ראוי להיות מורא בשר ודם אחר עליהם כלשון רבינו יונה (שערי תשובה ג' קס"ז) וכך קבלנו את התורה בתנאי זה שנהיה אכן 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' וזאת ע"י שנתלמד מן התורה בעצמה איך עלינו להתנהג כדי להיות ראויים להעטר בעטרה יקרה זו, להיות בעצמנו כהנים, אדונים ושרים...וכך צריכים אנו לעמוד תמיד במצב של מלכות, לחוש בכל נימי נפשנו שאנחנו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם בתוך חשכת הגלות מלכים אנחנו, וגוי קדוש אנחנו, כלומר...עם חשוב בתכונתו ובשכלו, אשר כל חייו מיוסדים ומכוונים עפ"י שכל התורה, והוא עובד את ה' יתברך ומתעלה לפניו במעלות השלימות, וע"י התעלותו, מתעלה כל העולם כולו עמו, לשמש לו ולהיות לו לסיוע...עכ"ל הרב יצחק אייזיק שר זלה"ה. 

נחתום דברינו בפנינה חסידית מבית מדרשה של חסידות פשיסחא מרבי שמחה בונם: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תהיה, ובתורה אתה עמל....הלומד תורה אפילו אין לו לאכול רק פת במלח וכי בשביל זה לא יהא עמלו בתורה? וזה לשון דרכה של תורה, שזה העולם הוא כמו 'דרך' לעבור לעולם העליון... [ואין לעשות 'ענין' מהדרך כמשל המפורסם כמדומני בשם החפץ חיים זיע"א העוה"ז הוא כאכסניא זמנית, ה'ריהוט' וכלי הבית המפוארים נמצאים ב'בית' בעוה"ב] וחיי צער, אפילו אם חייך הם בצער – תחיה! ולא תהיה לך שום עצבות, רק בשמחה ובחיות!

ראה עוד

צרור המור לאבות (מכת"י תשע"ו)

עלי שור ח"ב עמ' תנ"ח-תנ"ט