בחג שבועות מקריבים (בין השאר) "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" (ויקרא כג,יט). זהו הפעם היחידה שבה מוקרבים שלמים כקרבן ציבור: 'כל קרבנות הצבור הן עולה או חטאת, ואין בקרבנות הצבור שלמים, חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת, והם הנקראים זבחי שלמי צבור' (רמב"ם מעשי הקרבנות א,ד). מה המיוחד בשבועות שלכן מקריבים בו שלמים? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' סיון 'החידוש המתגלה במתן תורה') מסביר שהגוים לא יכולים להביא שלמים, כיון שהשלמים מבטאים את הקדושה בחיים, שזה לא שייך בתפיסת הגוי, לכן בשבועות שיש חיבור בין שמים לארץ זה מתבטא בשלמים. אולי אפשר להוסיף ששלמים זה מלשון שלום, ומלשון שלמות, כמו שמובא: 'דבר אחר: "שלמים" שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים. ר' שמעון אומר: מי שהוא שלם מביא שלמים, ואין האונן מביא שלמים' וכו' (ספרא 'נדבה' טז). אמנם שם מובא גם על שאר הקרבנות שהם מביאים שלום, ושאונן לא מביא אותם. אולם נראה שהדגש הוא בשלמים שזה רמוז בשמו, כי זה עיקרו. לכן נראה שגם בקרבן בשבועות זה קשור לשלמות ושלום. עשרת הדברות מתחלקות בלוחות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה, כיון שהם קשורים אחד לשני, כמו שמובא: 'כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב: "אנכי ה' אלקיך”, וכנגדו: "לא תרצח”. מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות. לאחר זמן כפו לו איקונות, שברו לו צלמיו, ובטלו לו מטבעותיו, ומיעטו בדמות של מלך. כך מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שופך דם האדם”. כתיב: "לא יהיה לך”, וכתיב כנגדו: "לא תנאף”. מגיד הכתוב, שכל מי שעובד עבודה זרה, מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום, שנאמר: "האשה המנאפת תקח את זרים”. וכתיב: "ויאמר ה' אליו עוד, לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת" וגו'. כתיב: "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא”. וכנגדו כתיב: "לא תגנוב”. מגיד שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא, שנאמר: "הגנוב רצוח ונאוף”. וכתיב: "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף”. כתיב: "זכור את יום השבת לקדשו”, וכנגדו כתיב: "לא תענה”, מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת - מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי; וכל מי שמשמר את השבת - מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה'”. כתיב: "כבד את אביך ואת אמך”, וכנגדו כתיב: "לא תחמוד”. מגיד הכתוב, שכל מי שהוא חומד - סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו ומכבד למי שאינו אביו. לכך נתנו עשרת הדברות, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי ר' חנינא בן גמליאל' (מכילתא שמות כ,יב). ממילא שני הלוחות קשורים זה בזה, כאשר לוח אחד הוא כנגד בין אדם למקום והלוח השני הוא בין אדם לחברו ('הנה עשרת הדברות, חמשה בכבוד הבורא, וחמשה לטובת האדם'. רמב"ן שמות כ,יב). ובלוחות נרמז על החיבור שבין האדם למקום ובין אדם לחברו (כיון שמחוברים הלוחות כמובא במכילתא) [מעין הנאמר 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא,א) שדרך בין אדם לחברו מגיעים לכל התורה, גם לבין אדם למקום]. לכן מציינים שני שלמים כנגד שני הלוחות, לרמז על שלום ושלמות, שלום בין אדם לחברו, שזה גם קשור  לשלמות התורה כולה, שכולל גם לשלום בין אדם למקום ('גדולה השלמים, שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים'. תנחומא “צו” סימן ז), שכך בשלמים יש בו חלקים לאדם ולמזבח ועושה שלום וחיבור בכל. עוד נראה ששלמים מרמזים על שלום, שכך זה מרמז על האחדות של בנ"י, שרק דרך האחדות אפשר לקבל את התורה: 'חזקיה אמר: גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו”, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת, ובזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל". אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי' (מסכת דרך ארץ, פרק שלום, ה). לכן כרמז לקבלת התורה שקשורה באחדות מקריבים שני שלמים, כנגד שנים שהם שלמים יחד, שנעשו כאיש אחד. אולי גם זה בא כרמז שהתורה מביאה שלום, ומביאים שני שלמים, כרמז שיש שני עניינים של שלום בתורה, יש השלום שקשור בתורה בצורה פשוטה: 'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" אל תקרי בניך אלא בוניך' וכו' (ברכות סד,א). אבל יש גם סוג של שלום שמגיע מכמעין מלחמה: 'אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). לכן כנגד שני סוגי השלום שיוצאים מהתורה מקריבים שני שלמים. נראה גם בדומה, שהתורה מביאה שלום בעולם, שכך יהיה לעתיד לבא, כשהעולם יתוקן בתורה: "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב,ד). אבל בזמננו נראה שיש מהתורה כעין מלחמה, שלכך נקרא סיני: 'הַר סִינַי, שֶׁבּוֹ נִשְׂנְאוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לָהֶם אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ" (ישעיה ס, יב). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חָרֹב יֶחֱרָבוּ, שֶׁנָּטְלוּ שָׁם אַפּוֹפְּסִין' (תנחומא "במדבר" סימן ז). ממילא בהתחלה זה מתבטא כחורבן, אולם סופו שמזה תצמח הגאולה והשלום העולמי, לכן מבטאים זאת בשנים, שיש שלום ויש חורבן, אולם שניהם קרבן שלמים כיון ששניהם קשורים לשלמות שבה יהיה שלום עולמי. אולי אפשר שבמתן תורה חטאו בעגל ובכך פגמו בו, לכן אח"כ ניתן שוב פעם שניה ונמשך במשכן (שהוא כהמשך מתן תורה, וע”פ מעמדם אז, ראה ב'תורת המקרא' “תרומה" ו"פקודי" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן מביאים שני שלמים, לרמז על השלמות שבאה דרך שני מתני התורה, שהשני כעין מתקן (חלקית) את הראשון (וכן המשכן הוא כעין חלק שני של מתן תורה, ולכן אפשר שני שלמים כנגד מתן תורה והמשכן). שאנו מבקשים מהקב"ה שיתוקן לגמרי את חטא העגל, ותחשב תורה בשלמות בעולם. אולי לכן הם באים עם שתי הלחם, ויש גם שתי שעירי עצרת: 'ת"ש ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין? כבשי עצרת שלמים נינהו? אלא, שעירי עצרת למה הן באין? על טומאת מקדש וקדשיו. נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה. אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה, אלא שחיסך הכתוב' (זבחים ו,ב) 'כבשי עצרת שלמים נינהו - והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו? והלא חובה ללחם הן באין, להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים: שעירי עצרת - גבי עצרת כתיבי שני שעירים, חד בתורת כהנים "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת", וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא לן במסכת שבועות: שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף' (רש"י). ממילא בעצרת יש את שני כבשי השלמים שהם חובה עם הלחם כדי להתיר את החדש במקדש, ויש גם קרבן שעירים לכפרת טומאת המקדש. כך שאולי זהו שבעצרת אנו באים לתקן את מתן תורה, ולכן יש שעירים שמתקנים את טומאת המקדש (שאין בה ידיעה בתחילה וסוף, כעין שאנו לא יודעים מה נשאר פגם מהעגל במעמד מתן תורה), ויש את הלחם והשלמים שבאים להשלים את הפגם, ולכן זה כדי להתיר חדש במקדש, כעין ההפך מהעגל שחטאו "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) שכאן יש שלמים ההיפך מהשלמים שלהם לעגל, ויש אכילה במקום מה שאכלו הם, שכך אנו באים לתקן את פגם העגל שהיה במעמד מתן תורה. אולי כיון שהשלמים מרמזים על שלום בין שמים וארץ (אכילת מזבח ואדם) ובין הקב"ה וביננו ('..שלום בין ישראל לאביהם שבשמים'. תנחומא "צו" ז), לכן שני השלמים הם כנגד שלמות וחיבור של שני הצדדים, מצד השמים והקב"ה, ומצד הארץ. כמו שבמתן תורה היה חיבור שמים וארץ: '… כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה, ואמר: התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר (שמות יט,כ) "וירד ה' על הר סיני" וכתיב (שם כד א) "ואל משה אמר עלה אל ה'”' וכו' (שמו"ר יב,ג). שכך יהיה גם שלמות של התורה והקדושה בעולם, וממילא תיקון העולם כולו כמו שהיה ראוי במתן תורה. אולי שני שלמים כנגד תורה שבכתב ותושב"ע, ששניהם משלימים זה את זה. אולי שלמים זה קרבן רק של ישראל (מנחות עג,ב) לכן זה מרמז על כך שבמתן תורה לא היו צריכים הערב רב להיות שותפים, ולכן הם עשו את העגל: '"לך רד כי שחת עמך” העם אין כתיב כאן אלא עמך. אמר משה: רבון העולם! מנין הם עמי? אמר לו הקב"ה: עמך הם. שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז): "והוצאתי את צבאותי את עמי”, אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב. אתה שהיית עניו וכשר, אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, אמרתי לך: לאו! ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים, והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב: אלה אלהינו אין כתיב כאן, אלא "אלה אלהיך”, שהגרים שעלו עם משה, הם עשאוהו, ואמרו לישראל: אלה אלהיך. לכך הקב"ה אמר למשה: לך רד כי שחת עמך' (שמו"ר מב,ו). לכן כאן מקריבים שני שלמים שהם רק של ישראל, כדי לרמוז על ביטול הערב רב, כתיקון למתן תורה בשלמות כמו שהיה ראוי. ומביאים שני שלמים, כדי לציין שלא רק ישראל היו, אלא גם הגרים (שבועות לט,א), רק שהם אינם כמו הערב רב, אלא הם גרים גמורים כראוי, ולכן כעין ישראל ולא כערב רב. אולי שני השלמים באים יחד עם שתי הלחם, שהוא מחיטה, ועל החיטה נאמר שהייתה עץ הדעת, כיון שממנה החכמה כמו שרואים אצל התינוק (ברכות מ,א). נראה שכיון שגם התורה היא חכמה, אז בחיטה יש גם רמז לחכמת התורה, שכך עץ הדעת הוא חיטה, ועץ החיים שהוא התורה (משלי ג,יח) גם מרומז בחיטה בשל היותו חכמה (אבל בצד החיובי). לכן מביאים שתי הלחם כרמז לתיקון חטא עץ הדעת ע"י עץ החיים-התורה. לכן בא עם זה שני שלמים כרמז על שלמות, על תיקון כל המציאות, ועשיית שלום בין הגשמי והרוחני, שיהיו יחד ולא ניפרדים זה מול זה. וזה בא בזמן קציר חיטים, שאז זהו עניין החיטה בעולם, וזה מתקשר למתן תורה ותיקון העולם. לכן שתי הלחם מתירים את החיטה החדשה לקורבן, לרמז על חידוש העולם בקדושה, כעולם שעכשיו מתוקן, ואף החיטה שהיא עץ הדעת מקושרת עכשיו לקדושה- למזבח. אולי שלמים נאכלים גם לאדם וגם למזבח, שזהו המיוחד בשבועות שיש בו אוכל שלנו יחד עם קודש: 'א"ר אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט? יום שניתנה בו תורה הוא' (פסחים סח,ב).