'כל השביעין חביבין לעולם … בדורות שביעית חביב: אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, וכתיב (בראשית ה) "ויתהלך חנוך את האלקים”. באבות שביעי חביב: אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, וכתיב (שמות יט) "ומשה עלה אל האלקים" … בשנים שביעי חביב, שנאמר (שמות כג) "והשביעית תשמטנה ונטשתה”. בשמיטין שביעי חביב, שנא' (ויקרא כה) "וקדשתם את שנת החמשים”. בימים שביעי חביב, שנאמר (בראשית ב) "ויברך אלקים את יום השביעי”' וכו' (ויק"ר כט,יא). המדרש מביא כמה דברים שבהם רואים שהשביעי חביב (יש שם עוד דוגמאות). המשותף לכל הדברים שמובאים במדרש זה שכולם קשורים לחיבור לה', לכן גם מה שנאמר ארץ (שהשביעי חביב בה), נראה שיש בזה קשר לה', שהוא שופט את הארץ (שזהו הפס' שמובא שם) שזה קשור לחיבור לה' כמלך. לכן נראה שעניין השבע מרמז על חיבור לה', ולכן הוא חביב. זה משום שהמספר שבע מרמז על המציאות עם הפנימיות, שיש 6 מסביב (4 מהצדדים, ואחד מלמעלה, ואחד מלמטה) ועוד אחד שהוא הפנים, שזה מרמז על הקב"ה שהוא שורש כל הבריאה (שבמספר שבע מדגישים שהוא שורש הכל, ולכן הכל ממנו ושלו). לכן נראה שיש דברים שקשורים לשבע בשל היותם קשורים לקודש, שכך מתן תורה היה לאחר 50 יום, כיון שזה מרמז על ההמשך משבע שבעיות, כמו שהמדרש מביא 'בשמיטין שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כה, י) "וקדשתם את שנת החמשים"', הרי שלמדו שהחמישים הוא המשך של השביעיות, ולכן נחשב ע"ש שבע השביעיות. כך גם במתן תורה שהיה לאחר 50 יום נראה שקשור לעניין השביעי (אמנם ראה ב'תורת המועדים' 'חג השבועות כחג התורה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א את הבעייתיות, כיון שמתן תורה היה ביום ה-51, והסברו על הזמן של שבועות כמתן תורה, כך שיחשב ליום החמישים). שמיטה ויובל הם כעין ספירת העומר, רק שהם בשנים, כך שיש קשר בין מתן תורה (ספירת העומר ושבועות) לא"י (שמיטה ויובל), כיון שמהות התורה היא דווקא בא"י (ספרי "עקב" מג). יובל נקרא "עולם": "והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות כא,ו). נראה שזה כעין רמז שהיובל קשור בתיקון העולם כולו, לכן נקרא עולם, כעולם מתוקן, שכך היה בסיני (אלא שקלקלו בעגל). לכן דרש ריב”ז: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע' (קידושין כב,ב). נראה שדרש זאת מכך שנאמר בפס' "והגישו אדניו אל האלהים", שזה כמרמז שמגישו גם כעין כלפי ה', שמואשם על שלא שמר על "כי לי בנ"י עבדים". לכן הוא נרצע ואז עובד עד היובל, אבל אז משתחרר, כיון שכעין העולם מתוקן, ולכן בזה כעין נעשה עבדות ה' לתיקון העולם, ולכן לא ראוי שהוא ימשיך להיות עבד, כביכול יותר מלה' שכעין סיימו את עבדותנו לה' לתקן את העולם (ואז כביכול מתחיל שוב סבב עבדות חדש לה'). או שלמד שיש קשר בין מתן תורה ויובל, כמו שאמרנו, ולכן למד שכשהעבד עובד עד היובל זה כיון שקשור למתן תורה, ולכן חיבר זאת למתן תורה, כך למד שהסיום "ועבדו לעולם" (עד היובל) מרמז על קשר למתן תורה, ולכן זהו הסיבה שהוא נרצע (שלכן נאמר שנרצע ועובד עד היובל באותו פס'), בשל קשר למתן תורה שבה כעין נאמר “כי לי בנ”י עבדים” (ריב”ז אומר ששמע בסיני את הפס' הזה, אולם זה לא מופיע בסיני אלא בויקרא [כה,נה]. אלא שבסיני נאמר “אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” [שמות כ,ב] שבו כעין נאמר שיצאנו כדי להיות עבדי ה', כעין הנאמר בפרוט בויקרא בפס' שמביא: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם” שמזכיר מאוד את “אנכי ה' אלקיך” וגו', כך שכעין מפרטו). בשל הקשר בין שמיטה ויובל למתן תורה, נראה שלכן גלו על אי שמירת השמיטה (ספרא ויקרא כו,לד) ועל הגלות נאמר 'כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה' (חגיגה ה,ב). שמעבר לפשט שבגלות שלא נמצאים במנוחה במקומנו לומדים פחות, יש בזה גם עומק גדול, והוא שגם אם לומדים תורה בחו"ל זהו ביטול תורה גדול, כיון שהתורה בחו"ל פחותה במהותה, ולכן נחשב כביטול תורה גדול ביחס לא”י. שזהו שהשמיטה שהיא כעין ספירת העומר מלמדת על קשר תורה והארץ, ולכן על ביטול שמיטה גולים וזה נחשב ביטול תורה. הגלות של בבל (עונש על השמיטה) הייתה 70 שנה, שמעבר לכך שזה כנגד השנים שביטלו את השמיטה, זה גם מספר שבשביעיות, כרמז לתקן את הקלקול בשביעי (שעשר מרמז על שלמות, ולכן עשר שבעיות זהו 70 שנה). בנוסף, התורה נתנה בשבת שהיא שביעי (וכן יש דעה שב-ז סיון נתנה תורה. שבת פו,ב) ושמיטה נקראת שבת הארץ, שגם זה מחבר שמיטה ותורה, שהקשר הוא הארץ (שבת הארץ). בנ"י היו במצרים 210 שנים, שזה 70 כפול 3, כרמז של שביעיות בקשר לשלושה אבות, שבזכרונם ה' גאלנו ולא נתן לנו להמשיך להיות בגלות ולהאבד שם (בשער החמישים בטומאה). ואז יש שבע שבועות למתן תורה, שהוא בשביעי- שבת. אח"כ הלכו לא"י, שלשם כך יצאו ממצרים (לקבל תורה וליכנס לא"י), וגם בכניסה לארץ, היו שבע שנות כיבוש ושבע שנות נחלה, שזה כעין שבע של שבועות למתן תורה (שלכן פעמיים שבע גם בכניסה לארץ, רק בצורה אחרת). אפשר שיש שני מצוות ביישוב א"י, כיבוש ויישוב: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג,נג), לכן שבע לכיבוש ושבע לנחלה. סה"כ יוצא 14 שנה, כמניין 'יד', כמו שבמצרים "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא), כיון שיציאת מצרים הייתה בשביל הכניסה לארץ, ובארץ ענייננו להתחבר לה' בארץ הקודש מקום השכינה, לכן גם כאן זה כעין מה שהיה בקריעת ים סוף "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שכך כאן בארץ אנו מתחברים לאמונה בה' כראוי (להבדיל מחו”ל שהדר שם כעובד ע”ז. כתובות קי,ב), ולקיום התורה  (שנתנה מה' דרך משה) בשלמות כראוי (שבחו"ל זה רק משום ציונים. ספרי "עקב" מג). נראה שגם במכות מצרים יש רמז לשבע (כיון שזה מגלה את האמונה בה', כמו שמובא בראשונים, ראה ב'לזמן הזה' 'דצ"כ עד"ש באח"ב' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, לכן ראוי לרמז בו שבע. [כיון שזה מלמד שלושה דברים של אמונה, אולי לכן הגלות היתה 210 שנה שזה 70 בכפולות של שלוש, כרמז שבא ללמד אז את העולם אמונה בה' בשלושה דברים]), שבשלושת המכות הראשונות אהרן הוא שהכה, ולכן כעין שונות מהשאר שמשה היה האחראי הבולט, ולכן זה כעין שבע שנשארו לעצמם. וכן על שלוש מכות משה לא נתן התראה, ולכן יש שבע מכות עם התראה, שבהם בולט האמונה בה', שמודגשת ע"י משה שמתריע. עניין של שבע יש גם בזקנים, שהם שבעים זקנים שמשה אסף, והם מלמדים תורה לבנ”י. גם משה עצמו הוא שביעי (כמו שמובא במדרש) ולכן קשור למתן תורה, להביא קדושה לתיקון העולם. נראה שאף בבנ"י אנו 12 שבטים, שזה כנגד התורה (חמשה חומשים) שבלולה בנו, יחד עם שבע שקשור לתיקון העולם, ולכן יוצא יחד 12. לכן זה בא לידי ביטוי בשבת, שהיא שבע ולכן בה חיבור לתורה: 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג). והשבת קשורה לבנ"י: 'תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ) "זכור את יום השבת לקדשו"' (ב"ר יא,ח). שיש חיבור בין השבת ובנ"י כבני זוג, ולכן מלמדים זה על זה, לכן בשבת שבה יש קשר ללימוד תורה לבנ"י, זה מלמד על קשר של תורה ושבת (7+5) כנגד בנ"י (12). נראה שלכן מודגש שזה נאמר בדיבור של שמירת שבת במתן תורה, כדי להדגיש את הקשר של התורה עם חיבור בנ"י והשבת. פרשת במדבר סמוכה לשבועות, נראה שזה מרמז על קשר, שבבמדבר מסופר על מפקד בנ"י במדבר, שהוא לצורך גיבושם ליחידה לוחמת: "… כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם" וגו' (במדבר א,ג), כיון שעמדו לצאת למסע לא"י ולכובשה, וזה קשור לתורה שעיקרה בא"י. לכן בספר זה יש את החילוק לשלושה ספרים, כשהחילוק הוא בשל ש"ויהי בנסוע הארון" הוא ספר עצמאי (שבת קטו,ב-קטז,א), ב'ספר' המחלק הזה מסופר על הארון שיוצא לפני מחנה ישראל ונגד האויבים (רש"י במדבר י,לה), שזה מרמז גם על כיבוש הארץ (שהארון הוליכם במסעות לא”י, ובא”י נלחמים באויבים). לכן הוא מתאים לחלק את ספר במדבר שפותח במפקד לקראת ההליכה לכיבוש הארץ. ע"י חילוק זה יוצא שבעה ספרים, כראוי לרמז לתיקון העולם (שנברא בשבוע) דרך א"י [ולכן למדו לשבעה ספרים מהפס' במשלי: “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט,א) '"חכמות בנתה ביתה" - בחכמה בנה הקב"ה את העולם. "חצבה עמודיה שבעה" - שבעה ימי בראשית. ד"א, שבעה ספרים שיש בתורה, ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת' (רש”י). כך שיוצא רמז לחיבור בין תיקון העולם שנברא בשבוע לתורה שמתקנתו, וכל זה קשור לכיבוש א"י, שנרמז בפס' “ויהי בנסוע" (ובתחילת החומש)]. אולי לכן מפקד בנ"י נאמר "באחד לחדש השני בשנה השנית" (במדבר א,א) (וכן נעשה אז [שם,יח]) כיון שהסליחה על מעשה העגל הייתה ביוה"כ, ואח"כ גם אספו למשכן כתיקון לעגל (להשראת שכינה), וזה היה כבאמצע החודש, לכן החל מחודש אחריו (שהוא כבר שלם) יוצא אייר החודש השביעי, לכן בו ראוי להתחיל לפקוד לקראת ההליכה לארץ (או אפשר שהיה ראוי בניסן שהוא השביעי לתשרי [שהוא הראשון] שבו הסליחה וכו', אלא שאז יוצא סמוך לפסח [סביבות יום י'], לכן נדחה לתחילת חודש שאחריו [שעד אז זה עוד חצי חודש כך שלא יוצא מהשביעי לגמרי]). עוד נראה שנאמר: “כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז) שנאמר דווקא שבע, לומר שהצדיק גם כשנופל הוא חוזר וקם וממשיך את תיקון העולם. וכן ירדו למצרים 70 נפש, שבמצרים נפגשו עם הרשעה וכך יתרחקו מרשעות זו (ראה 'לזמן הזה', ניסן, עמ' 79. למרן גדול הדור הגאון הרב חיים דרוקמן שליט”א) ולכן גם זה שייך לקדושה ותיקון העולם, ולכן מרומז בשבע (ובסיום הגלות עולים לקבלת התורה במתן תורה, לכן כאן מרמז על שלמות, שבאים ליפגש בטומאת מצרים כדי ליתקן [ליתרחק מהרעות] בשביל לקבל תורה אח”כ, לכן כפול עשר, שעשר מרמז על שלמות ועל עשרת הדברות [לכן גם שבעים זקנים, שהם שלמות מעלת התורה שבדור, וכן פוסקים את התורה שכולה רמוזה בעשרת הדברות, לכן שבעים, כעשר כפול שבע]). חג שבועות הוא זמן מתן תורה, שהוא תיקון העולם, ולכן הוא היו"ט השביעי מתחילת השנה (ר"ה, יוה"כ, סוכות, שמ"ע, פסח ראשון, שביעי של פסח ושבועות).