'"אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל" (ישעיה מג,יב). אנכי הגדתי, במצרים, "ויגד משה לאהרן את כל דברי ה'” (שמות ד,כח). והושעתי, בים, "ויושע ה' ביום ההוא" (שמות יד,ל). והשמעתי, בסיני "משמים השמעת דין" (תהלים עו,ט). ואין בכם זר, זה יתרו. ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל. תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'' (פסיקתא דרב כהנא [מנדלבוים] יב,ו).  המדרש לומד את הפס' בישעיהו כמרמז על יציאת מצרים. כנראה משום שבפס' שם מדובר על הגאולה (העתידית), והפס' שלפניו אומר "אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (ישעיהו מג,יא) כך שמרמז על כך שה' הוא גואלנו התמידי, ולכן זה מרמז גם על לשעבר- על גאולת מצרים שאף משם ה' גאלנו. בנוסף, "אנכי ה'” בהקשר להושעה מגלות, וגם שאין מבלעדי ה' שמושיענו, מזכיר את "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ,ב). לכן הדרשן ראה בזה קשר ליציאת מצרים. (בנוסף ראה בחלק זה קשר ליציאת מצרים, והמשך הפס' קשור לגלות הבאה- לבבל: “למענכם שלחתי בבלה" [יד]). את "אנכי הגדתי" דורש על ההגדה לאהרן את דברי ה', שנאמר בהם לשון הגדה, כיון ששם זה התחלת הפעולה לגאולה: “וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ד,כח-ה,א). את קריעת ים סוף למדו מלשון הושעה, כפס' שאחרי קריעת ים סוף. את הפס' לקריעת ים סוף למדים מהסוף (ולא כשרדפו וכדו'), כיון שזה כעין סיום גאולת מצרים, שהתחיל ב”ויגד משה” והסתיים ב”ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים” וגו' (שם יד,ל). אולי גם נלמד מפס' זה כיון שבו נאמר בדומה למה שנאמר בישעיהו: “גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (מג,יג). שדרש שהשמות "אני" ו-"והו" מרומזים בקריעת ים סוף (רש"י סוכה מה,ב. ד"ה 'אני והו'), והשם 'והו' הוא כעין "הוא" (רמב"ם בפירוש המשניות סוכה ד,ה: 'ואני אומר שהוא קורא ורומז למה שאומר "ראו עתה כי אני אני הוא" [דברים לב,לט] שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם' וכו'). לכן כאן שאומר ישעיהו "אני הוא" בא לרמז על שני השמות האלו שיוצאים מהפס' שקשורים בקריעת ים סוף (שנאמרו כמה פס' קודם) והם קשורים בגאולת ישראל (שעל זה מדבר ישעיהו-על גאולת ישראל [ולכן נאמרו דווקא הם מתוך ה72 שיוצאים מהפס' ההם]), ובפס' גם מובא "ביום" כעין בישעיהו "מיום" (וכן “ואין מידי מציל” זהו כעין המשך הפס' "מצרים מת על שפת הים” [שמות יד,ל]). לכן לפס' זה רומז ישעיהו, כשמחבר בדבריו בין הגאולות. או שרמזו לשני פס' שמרמזים על קשר של בנ"י לה', במצרים ההמשך הוא "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ” (ד,לא), ובים סוף נאמר בפס' אחריו: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” (יד,לא). כך שבפס' מובא קשר לאמונה של בנ”י בה', שזה הבסיס של קבלת התורה, שמובא מיד. ההמשך הוא "והשמעתי" שמרמז על מתן תורה בסיני, שעליו נאמר "משמים השמעת דין". נראה שמביא על הר סיני דווקא מפס' זה, כיון שיש כאן רמז ע"פ הדרשה בגמ': 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו,ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א,לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). יוצא שהעולם התקבעה סופית רק במתן תורה (כדבריו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בהקשר לשמיטה ב'תורת המקרא' “בהר"), לכן זה מתקשר עם מכות מצרים וקריעת ים סוף שהיו מעל הטבע, אמנם זה רצון ה' ולכן הכל בכוחו, אלא שיש כאן גם כרמז שכל העולם אינו חזק במציאותו ולכן משתנה עד שיגאלו בנ”י ממצרים, כי כל המציאות תלויה בקבלת התורה ע"י בנ"י, שלשם כך יוצאים ממצרים, ולכן זה מתקשר עם האמונה של בנ"י בה' במצרים ובים. לאחר מכן דורש את "ואין בכם זר" על יתרו, ולכאורה זה מוזר שנשמע כעין נגד יתרו (אע”פ שהיה יתרון גדול עם יתרו, שלכן משה בקש ממנו לישאר [במדבר י,לא])? אלא נראה שזה מובא כצד חיובי, שלבנ"י יש מעמד מיוחד, ולכן רק הם אמורים להיות במתן תורה ולא הגרים (אע"פ שמזלם של הגרים היה בסיני, גופם לא היה), כיון שלא מתאים למעמדם, אולם זה דחוק. ויותר נראה שזה בא לרמז על כך שיתרו לבדו יצא מבנ"י ולא הערב רב שהיו גרים כעין כמותו, ולכן כיון שמדבר על החיוב שנעשה אז, אז אומר על דרך החיוב "ואין בכם זר" זה יתרו שהלך כך שאין זר, אולם היו זרים אחרים שכן נשארו, שזה הצד השלילי, שהם גרמו אח"כ לעגל. שבזה מתפרש ההמשך: 'ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל. תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה''. נראה שדברי רשב"י זה לא רק הוספה, שאחרי שאמר שאין זר, שזהו יתרו, נשארו רק בנ"י שאנו עדי ה' (במעמד מתן תורה [וכן מעידים על ה' בהמשך בקיום התורה]), ועל זה מוסיפים את דברי רשב"י שאנו המגלים את שם ה' בעולם (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה' [אייר עמ' 312], שכוונת רשב”י שאנו מעידים על ה' בעולם). אלא דברי רשב"י מוכנסים לתוך הדרשה, שרומז בהליכת יתרו שהערב רב נשארו, ולכן לא רק ישראל היו במתן תורה, ועל זה מחבר את דברי רשב"י שאנו עדי ה' וכך כביכול ה' א'ל בעולם. שמזה מרמז בהקשר שלנו, שלעומתנו האומות אינם במעמד שכזה, ולכן כאשר הם העדים נגרם ההיפך. שזהו שבמתן תורה היו הערב רב שהם אמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב,ד) שזה ההיפך מאשר כשאנו עדי ה' שאז אומרים שהוא א'ל, כשהאומות באים להעיד יוצא כפירה, שאין הוא האלקים ח”ו. וזה קשור לכלל עניין הגאולה ממצרים לקבלת תורה כדי להעיד על ה' בעולם ע"י קיום מצוותיו, שלכן התחיל מהגאולה במצרים (ב”אנכי הגדתי”) שהכל כדי להגיע בסוף למתן תורה ויעודנו להעיד על ה' בעולם, דבר שאינו אצל שאר האומות.