לקט מאמרי זוהר

(בלשון הזוהר. עם הוספות- בתוך הסוגריים)

גודל ההשפעה של מעשי בני אדם  –  "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא"

"ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא (ושנינו, כמעשה שעושה אדם בעולם התחתון, מעורר מעשה ופעולה כדוגמתו בעולם העליון. זהו יסוד מרכזי שמובא בזוהר במקומות רבים).

אי בר נש עביד עובדאלתתא כדקא יאות, הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא - אתערחסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה (אותו חסד שורה באותו יום כולו,ואותו יום מתעטר, מתקשט, באותו מעשה חסד. כלומר, אחרי שכבר ביאר שכל מעשה פועל למעלה, מבאר שהשפעתו נמשכת על כל אותו היום. כי כל יום הוא יחידה אחת שלמה וכן מבואר בתחילת דרוש זה בזוהר) ואי אתדבר בר נש לרחמי (מדבר אדם באהבה) לתתא, אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה (ושכרו הוא, שאותו היום עומד עליו, נמצא איתו, כאפוטרופוס כשומר שלוקח אחריות על האדם) בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דא בהפוכא, אי עביד בר נש עובדא דאכזרי, הכי איתער בההוא יומא...

תנן, דישראל, אכזריות איתמנע מינייהו (יש עליהם שמירה שלאיגיעו למעשים של אכזריות)... זכאה מאן דאחזי (אשרי מי שמראה/ שנראה בו) עובדא דכשרא לתתא, דהא בעובדא תלייא מלתא בכולא, לאתערא מילה אחרא (המעשה הוא העיקר, ובו תלוי הכל, כלומר כל המציאות של אותו היום, כי הוא מעורר דבר אחר, בעולם עליון,דוגמתו)".

(פרשת אמור, דף צב ע"ב. מובא גם בשמירת הלשון שער הזכירה פרק ב)

קרבת הקב"הלישראל כקרבת איש ואשה (כולל תפילה על בית המקדש)

מארי מתיבתא באומאהעלייכו (בעלי הישיבה וחכמיה, בשבועה משביעני אותכם), לא תעדו מיני (לא תלכו ממני) עדדאתקין קורבנין לקודשא בריך הוא (ומבאר שם, שיתקין את השכינה וירומם אותה ויקרבאותה אל הקב"ה)...

דבר נש בלא איתתא,פלגו גופא איהו, ושכינתא לא שריא עליה. הכי הוא קוב"ה, לאו איהו בקרבנא (בקירוב) עם שכינתא, בכל ישראל דאינון אנשי מידות דאינון איברים דילה (אין הקב"ה בקירוב עם השכינה, ועם כל ישראל, ומיהו נקרא ישראל במיוחד, אלו הם אנשים בעלי מידות טובות, שהם במעלת איברים של השכינה)...וכאילו לא הוה קוב"ה חד (וכמו שמפרש) בתר דלאו איהו עם שכינתיה... ולזימנא דקוב"ה מתקרב עם שכינתיה, איתקיים ביה האי קרא "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו (שרומז לשכינה) אחד"... (ומבאר והולך שלמרות שתיקנו את התפילות במקום קרבנות, ואם כןגם בימינו יש קשר של קרבה עם הקב"ה, זהו רק בבחינה מסוימת, אבל בעולם העליון יותר, אין התפילות תחליף לקרבנות, ועל כך נאמר "הן אראלם צעקו חוצה". ומסיים הזוהר הקדוש בתפילה של השתפכות הלב, וזה לשונו:)

יהא רעוא דילך לאחזרא לן לבי מקדשא (שתחזירנו לבית המקדש), לקיים צלותא דאוקמוה קדמאי (ולקיים את התפילה שתקנו הקדמונים, במוסף) יהי רצון מלפניך ה' או"א, שתעלנו בשמחה לארצנו...תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, דכען לבר מארעא דישראל לית תמן קרבנין (והרי אנו כגוף שאיבריו מפורדים, עיין שם).

(פרשת בהר, קט ע"ב)