לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

ספרדים: יחזקאל כ' (ב'-כ') וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת־זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' [אלקים] הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי־אָ֙נִי֙ אִם־אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י ה' [אלקים].

אשכנזים: עמוס ט' (ז'-ט"ו) הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־ה' הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם...

להפטרת הספרדים – הלדרוש אותי אתם באים

הרקע להפטרה וקישרה לפרשתנו[1]

המלבי"ם מביא דברי האברבנאל בפרקנו שהתקופה היא תקופת גלותו של יהויכין מלך יהודה, אחת עשרה שנה לפני חורבן ביהמ"ק. מהשנה החמישית לגלותו, בכל שנה ראה מראה נבואי בתחילת השנה, נבואה זו שהתימנים מתחילים אותה מהפסוק הראשון: וַיְהִ֣י׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּֽחֲמִשִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת ה'...עפ"י חז"ל במדרש סדר עולם רבה[2] היו אלה חנניה מישאל ועזריה, שבאו לבקש מהנביא שיתפלל על ירושלים שלא תחרב.    ומבאר הרד"ק (פסוק א') שתאריך זה, יהיה בדיוק התאריך של חורבן ביהמ"ק, דהיינו חודש אב שהוא החמישי, בעשור היינו י' בו (ראה תענית כ"ט ע"א שהבית תחילת שריפתו בסוף היום התשיעי, רובו נשרף בעשירי, רבי יוחנן רצה לקבוע בו יום התענית) ה' יתברך אומר לנביא כי יוכיח את ישראל על מעשיהם, ולא על מעשיהם בלבד אלא גם על מעשי אבותיהם מימי קדם, ושיספר להם מהחסד שה' עשה לאבותם שהוציאם ממצרים, ועל כל החסד שעשה להם במדבר למרות מה שעשו. 

[חיות האדם ע"י שמירת חוקת התורה ושבת]

בהפטרה מובא פסוק שדומה מאוד לפסוק בפרשתנו. בהפטרה (פסוק י"א): וָאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם. ובפרשה (אחרי י"ח ה') וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'. בשניהם מוזכרת יציאת מצרים. וגם חתימת ההפטרה (פסוק כ') וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֤וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם, דומה ביותר לתחילת פרשת קדושים (ויקרא י"ט ג') אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ ואֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם.                                                           

[ארץ ישראל]

בפרשה למדים אנו על מעלתה של ארץ ישראל, הדברים באים בצורה מיוחדת בדברי הרמב"ן על הכתוב (אחרי י"ח כ"ה) וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֹנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ. ואלו מעט נטפי זהר חיים מדברי קדשו של הרמב"ן: החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות.[שואל הרמב"ן שאלה עצומה] והנה העריות חובת בגוף ואינן תלויות בארץ?! [וכאן מניח יסוד גדול בדברי קדשו בענין מעלתה וקדושתה של הארץ] אבל סוד הדבר בכתוב (דברים ל"ב ח' ט') בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן לכל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע...כי לכולם נתן מזלות בשמים...והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לעמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל...והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר (ויקרא כ' כ"ב) ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ...והנה הארץ שהיא נחלת ה' הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות...עכ"ל הרמב"ן והאריך שם עוד ביסודות גדולים. הנלמד שדוקא  משום קדושתה ומעלתה של הארץ, יש לשמור כל מצוות ה' וחקותיו. פגיעה במצוות לאו דוקא ממצוות התלויות בארץ, עלולה ח"ו לגרום לחורבנה ולהגליית בניה מתוכה.

בהפטרתנו נאמר: (פסוק ו') ביּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת. מבאר הרד"ק: צבי  היא לכל הארצות, תפארת וחמדה לכל הארצות. ומרחיב באר המלבי"ם: ...וכן בחר בארץ ישראל מצד שהיא ארץ זבת חלב ודבש וימצאו שם כל צרכיהם הגשמיים שיהיו פנויים אל התורה והעבודה, ומצד שהיא צבי לכל הארצות בענין הנפשי והרוחניי וחלות שם השכינה והנבואה. בפירושו של רבי יוסף חיון כתב בפרקנו:  צבי היא לשון הוד ותפארת כמו עטרת צבי (ישעיהו כ""ח ה') כי הארץ ההיא תפארת לכל הארצות, וזה כי היא מושגחת מאתו יתברך ומושפעת ממנו ראשונה, ומהשפע הנשפע עליה כל הארצות חיות ומושפעות מהנותר ממנו...(המהדיר הפנה לתענית י' ע"א שם מבואר שארץ ישראל משקה אותה ה' יתברך בעצמו, ושאר הארצות ע"י שליח. וברש"י שם שארץ ישראל שותה מהמטר עצמו, ושאר הארצות מהשיריים שבעבים.) עוד הביא דברי חז"ל (כתובות קי"ב ע"א) מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, כי אחר שמפשיטין אותו לא יכסה את בשרו, כן אין ארץ ישראל מחזקת אוצרות לפירותיה לגודל רבויים. עכ"ל הרב יוסף חיון זלה"ה. 

בפרקנו הרקע למעשה מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה

בשיר השירים רבה (ז' ח' על הכתוב: זאת קומתך דמתה לתמר) מתאר באריכות את הרקע למסירות נפשם בכבשן האש. כאשר נבוכדנצאר העמיד את הצלם הפריש (לדעת רבי שמעון) שלשה אנשים מכל אומה שיבואו ל'חנוכת הצלם' וישתחוו לו. חנניה מישאל ועזריה נבחרו על ידו מישראל, הם הלכו והתיעצו עם דניאל שהיה בחבורתם, ושאלוהו האם לצלם יש 'דין אליל' ואסור להשתחוות לו משום עבודה זרה, או שזהו רק אנדרטה לכבוד המלך ואין בזה איסור ע"ז. דניאל השיב להם שילכו לנביא וישאלוהו. הנביא היה יחזקאל וכך מתואר במדרש:[3] 

אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא? אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו כ') חבי כמעט רגע עד יעבור זעם., [כלומר החבאי בשעה קשה זו, דהיינו תנסו להתחמק מלהתיצב לפני המלך] אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא?! [האם אתה רוצה שיאמרו שכל האומות השתחוו לצלם, שהרי אם לא יהיו שם לא יראו מישהו שמסרב להשתחוות לו]. אמר לון ומה אתון אמרין? אמרו ליה אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל! [אמרו שהם רוצים להיות שם, לא להשתחוות וכך יאמרו הבריות, כל האומות ההשתחוו חוץ מישראל, ובכך יפגמו בכבודו של הצלם. מובן שדבר זה יביאם להתחייב מיתה למלכות]. אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה, הה"ד (יחזקאל כ' א') באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה. אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא? [האם מגן אתה עליהם ומצילם או לא] אמר לו [הקב"ה] איני מתקיים עליהם. הה"ד (יחזקאל כ' ג') בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואחר כך אתם באים לדרשני, חי אני אם אדרש לכם (שם).

באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר, ווי לשונאי ישראל [לשון סגי נהור] אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד שנאמר (דניאל א' ו') ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה, וזו תשובה באה להם והוה בכי ואזיל. כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם אינו מתקיים עליכם. אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו.

בהמשך דברי המדרש הוא מתאר כשבתחילה שנבוכדנצאר איים עליהם, הם אמרו שאינם מפחדים ממנו כיוון שאלקיהם יכול להצילם, בתחילה חשבו להנצל גם אם ישליכו אותם לכבשן. לאחר תשובת יחזקאל החליטו למסור עצמם במסירות נפש מוחלטת. לאחר שיצאו שלשתם מיחזקאל נגלה עליו הקב"ה ואמר לו שהוא יצילם. אמר להם בתחילה שלא יצילם כדי שימסרו נפשם בצורה מוחלטת באמונה תמה. לאחר מכן הלכו חנניה מישאל ועזריה עם כל נציגי האומות למקום הפסל, אך בכוונה התפזרו בין האנשים ולא עמדו במקום אחד, כדי שהדבר יבלוט ששלשה אנשים אינם משתחווים לפסל. ומסיים המדרש וזלה"ק:

הדא היא דברייתא [הבריות] משתבעין ואמרין במאן דאקים עלמא על תלתא עמודים [הבריות נשבעים בכנוי הקב"ה ואומרים השבועה היא "במי שהעמיד את העולם על שלשה עמודים"] אית דאמרי אברהם יצחק ויעקב אינון, ואית דאמרין אלו הן חנניה מישאל ועזריה. [כעת חוזר המדרש לתחילת הפסוק אותו דרש, ואין הכוונה לעץ התמר אלא]  זאת קומתך דמתה לתמר, מה תמר [אשת יהודה] נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה, אף אלו נגזר עליהם שריפה ולא נשרפו...עכ"ל המדרש.

להפטרת האשכנזים – הלוא כבני כשיים אתם לי

קישרה של ההפטרה לפרשתנו

בספר מה שהיה הוא שיהיה לההפטרות השנה לרב אליהו וולף שליט"א הביא שישנה מחלוקת איזו יקראו, גם כאשר הפרשיות הינן נפרדות. אך פסק הרמ"א (הלכות ראש חודש, תכ"ח ח') שהפטרת 'בני כשיים' יקראו בכל מקרה, וכן פסק במשנה ברורה (שם ס"ק כ"ו).[4]

הרב אברהם רבלין שליט"א בספרו עיוני הפטרה כותב: פרשת אחרי מות מציגה את שני הקצוות של בני ישראל ביחסם לבוראם. בתחילתה מתוארת עבודת הקודש של האיש המקודש בזמן המקודש [עבודת כהן גדול ביום הכפורים] ובסיומה אנו מוזהרים מאיסורי עריות, מנפילה אל מצב שפל שבשפלים, שמעידה עלולה חלילה לגרום לגירוש ישראל מארצם, בגלל קדושת הארץ [ראה לעיל בהפטרה לנוסח הספרדים בענין ארץ ישראל]. בדומה גם בהפטרה ישנה ראיה של ישראל בשני מצבים קיצוניים, אך בסדר הפוך דהיינו בתחילה התרעה על העונש הצפוי ל'ממלכה החטאה' הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י [ה' אלקים] בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם ה'. [מפרש המהר"י קרא: ממלכה החטאה הוא מלכות בית ישראל שחטאו להקב"ה ולא שמרו את בריתו. ועשרת השבטים גלו בשנת תשע מאות להושע. אך חלילה לא יעשה ה' כליה לגמרי, וכאן הדמוי בפסוק הבא: כי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹא־ יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ. ממשיך המהר"י קרא ומבאר: כמו שינוע אדם תבואה בכברה ומניע הצרור והפסולת שבתוכו ואינו נופל מתוך הכברה, כמו כן אני מניעם בגלות, עכ"ל. דהיינו נבואת פורענות, אך נחמתה בצידה שישראל למרות הצרות והגלויות ישארו כאומה[5] קיימים לעולם.] ובהפטרה גם פסוקי נחמה ועדוד: ושַׁבְתִּי֘ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־ יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם. וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר ה' אֱלֹהֶֽיךָ.

דימוי ישראל כבני כשיים

ברד"ק בפסוק זה כתב כבני כשיים אתם לי בני ישראל, כבני כשיים שהם עבדים והם השחורים מבני כוש בן חם, שהם נמכרים לעבדים, כן היה ראוי שתהיו אתם עבדים לי כי מבית עבדים קניתי אתכם והעליתי אתכם מארץ מצרים. כעת נראה לענ"ד המלקט, שאמנם ענין יציאת מצרים מוזכר פעמים הרבה בתורה, כמו בפרשיותנו, אך המיוחד בפרשה היא ענין פרשת עריות, וידוע שעבדים ובני חם בעיקר שטופים בזימה, א"כ זה לעומת זה הזהיר ישראל שישמרו על קדושתם ואת 'תכונת העבדות' שלהם ישמשו בה למטרה שלשמה הושמו בגלות מצרים כדי להכינם לעבדות עולם למלכו של עולם.

 כתב בספר מה שהיה הוא שיהיה לאחר שהביא דברי המלבי"ם שעמוס מסיים ספרו בדברי תנחומין (הפטרתנו היא הפרק החותם את הספר)  שישראל יהיו מצויינים ונכרים תמיד ומיוחדים לאבותיהם ע"י שחרות עורם, שהגם שיגלו ויתערבו בין העמים יהיו תמיד נכרים שהם בני ישראל וכל רואיהם יכירום כי הם בני אל חי. והוסיף בספר הנ"ל שחיבה יתירה לשמירתם של ישראל בכל מצב באשר הם, מצינו בפרשת אחרי מות, כתיב לפני ה' תטהרו, ודרשו חז"ל (יומא פ"ה ע"ב) אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. נמצא שרק לישראל נתן הקב"ה מעלה זו. ומצינו בפרשתנו בענין יום הכפורים (ויקרא י"ח ט"ז) הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם. דרשו חז"ל (יומא נ"ו ע"ב) אפילו בשעה שהן טמאים שכינה עמהם.

ראיית התמונה הכוללת משל המגיד מדובנא

הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה' וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה. מפרש המצודת דוד: הרבה תבואה תצמח ויהיו עוסקים בקצירה עד זמן החרישה והחורש והקוצר יגשו ויפגשו זה בזה, וכן יפגוש דורך ענבים במי שמושך ומוליך התבואה לזריעה, כי ירבו הענבים ויהיו עוסקים בדריכת הענבים עד הזריעה. והטיפו - הרבה ענבים יגדלו בהרים ויהיה היין נוטף מהם והוא ענין מליצה. תתמוגגנה - ר"ל יהיה מרעה שמן והחלב יזוב מן הצאן וכאלו נמסו הגבעות משפע הָזַלַת החלב.

בפירושו להפטרות כוכב מיעקב מבאר יסוד באמונה והשגחה בחיי ישראל וכך חלק מדבריו הקדושים: כשנשקיף על הליכות עולם בכלל ובפרט, יתחמץ לכאורה לב האדם אל תהפוכות עולם וגזל  משפט וצדק. יש צדיק נספה בלא משפט ויש רשע מאריך ברעתו. ומשפטי ה' חתומים חותם צר בלי דעת את כל המעשים אשר יעשה האלקים מראש ועד סוף. על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת לעולל בעפר קנה, ולהרים קרן מדינה אחרת וכדומה...וביחוד ישראל ואיש יהודה אשר התגוללו תחת מסבות שונות מיום היה לגוי...אבל כל זה הוא מוקשה בעיני בן אדם אשר הוא קצר ימים וקצר עין מראות עד עת קץ מה שיהיה לאחרונה, ואין אנחנו רואים רק מעט או התחלה או האמצע, אבל לא נגלה עוד לעינינו כל הענין מראש ועד סוף. אבל כשיגיע עת קץ אז תוודענה כל המעשים, כי הכל כאשר לכל היו נצרכים לתכלית נרצה כולם פונים למטרה אחת רוממה ונשגבה, אשר תפיץ אור על כל המעשים הקודמים, ולא היה דבר אחד לבטלה. משל לבן כרך אשר ישב מעולם בין חומה גבוהה דלתים ובריח ולא יצא מעודו חוץ לעיר לראות עבודת השדה בחרישה זריעה וקצירה. פעם אחת [יצא ממקומו והלך לאחד הכפרים] וירא איך איכר פולח ובוקע  את האדמה. וישתומם על המראה, כי יקלקל פני האדמה המכוסה בירק דשא נחמד מראה...עוד לא  מצא פשר דבר. והנה ראה פליאה גדולה מזו, כי לקח האיכר דגן או חטין ויפץ על פני האדמה. ויתמה מאוד והאיכר הזה היה בעיניו כמשתגע, בקחתו דברים הראויים למאכל ומאבדם ומפילם בארץ. ויעברו כמה שבועות עודנו בתמהונו...ראה כי צמחו עשבים על פני הכיכר הזרוע יפים ונעימים מאוד. אז אמר האיש, אכן נודע הדבר, כי על כן עשה האיכר כל זה לחפור את האדמה ולפזר תבואתו למען יצמח לו העשב הזה..[וכעבור זמן שגדל ה'עשב' ונהיה שבלים] אז נתאמת בלבו לדבר ברור כי השבלים הם תכלית כוונת האיכר ואין עוד אחר זה כלום. אבל בהמשך הזמן ראה כי יצא איכר עם מגל וחרמש בידו ויקצור כל השבלים, אז חזר להתפלא על האיכר כי בשגעון ינהג, והתבונן כי טעה בדעת האיכר ועדיין לא הגיע אל תכלית כונתו. [לאחר מכן ראה את דישת השבלים, טחינתם עד אפייתם לפת לחם חמה טעימה ומזינה. אמנם אם היה חוזר למקום מושבו ב'עיר המבצר' שלו, לא היה רואה את כל אשר נעשה מפעולת האיכר, היה דנו למשוגע וחסר דעת, רק ראייתו כל המעשה מראשית עד תכלית – למדוהו הבנת דעת האיכר] הנמשל – הדורות הראשונים אשר ראו רק ראשית המעשים אשר עשה ה' עם עמו בית ישראל, או הדורות התיכונים [אמצעיים] מאשר לא באו ולא ראו אחרית דבר, ע"כ מתו בתמהונם והעניינים כמו זר נחשבו אצלם...והנה על הדורות הראשונים יש להמליץ כי ראו רק החרישה, שהיא התחלת עבודת האדמה אבל לא הקצירה, שהיא סוף המעשה, אבל לעתיד חבא יקרבו זה אל זה...ונגש חורש בקוצר... עכ"ל.

בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם. מבאר האמרי אמת ((נשא תרצ"ב)...סומך ה' לכל הנופלים, היינו לכל הנפילות ולעתיד...אקים סוכת דוד הנופלת, וגדרתי פרציהן...שלעתיד יתוקנו כל הקלקולים...ראה ב'כמוצא שלל רב' סוכות עמ' שנ"ח, מצוות גמ"ח-צדקה למנוע נפילת אדם, עדיפה על עזרה בהקמתו לאחר הנפילה, היא תביא לגאולה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' (ערבי נחל בהר דרוש ב').