יום העצמאות – שלוש שמחות

נערך מתוך שיחתו של הרב עמיאל שטרנברג שליט"א[1]

"זה היום" – יום העצמאות – "עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

יום העצמאות הוא יום נפלא ונשגב, יום גילה ושמחה, ומדרגות מדרגות יש בתוכן שמחה זו.

תקומת ישראל והצלתם מיד צר

המדרגה הראשונה של השמחה היא מחמת זכירת קורות עם ישראל במאה השנים האחרונות ומה יש לנו כיום. אלפיים שנה היינו עם בזוז ושסוי. התהלכנו בארצות העולם ללא ארץ מיוחדת לנו. מדינה לא היתה לנו. היינו לא-נורמאליים! והנה כיום נשבר עול גויים מעל צוארנו ויש לנו מדינה. נס נפלא זה כולל בתוכו ניסים ופלאים רבים:

1.      קיבוץ גלויות- בעשרות השנים האחרונות ליקט ה' את עמנו מן הגלויות השונות, והחלו להיות לגוי אחד בארץ.

2.      חקלאות (וכלכלה)- כבר לא עם נע ונד, שניתן להאשימו ב'לוף גשעפט' (עסקים פורחים באויר) עם שחי על חשבון אחרים, אלא עם שחזר לארצו, והיא נותנת לו את פירותיה בעין מדהימה, כפולה ומכופלת מכל מה שניתן לשער. גם התעשיה המפותחת היא באופן יוצא דופן.

3.      צבא- במרד גטו וארשה עמדו היהודים נגד אויבים שטניים, וכלי נשק בודדים בידם. כיום יש לנו חילות אויר, יבשה וים (ואף לוויינים בחלל).

4.      בניין הארץ- מחורבן לבניין וממוות לחיים קמו ערי הארץ. לעומת 'כל המקודש מחברו, חרב מחברו' שתאר הרמב"ן במסעותיו בארץ, כיום ערי האלוקים הולכות ונבנות. מתרחשת לנגד עיננו תחיית המתים ממש, מה שקיוו וציפו אבותינו.

הטובה האלוקית כאן היא כל כך ברורה וגלויה לעין. אילו רק זה עשה לנו ה'- דיינו, וכמה עלינו להודות לו רק על כל אלו.

מצות ישוב הארץ

למעלה בקודש מהשמחה הראשונה היא השמחה במצות ישוב הארץ. מצוה זו היא יסוד וראשית לקיום כל המצוות כולם (ואף יסוד לעצם הקשר עם ריבונו של עולם, כפי שנראה במדרגה השלישית). דורות רבים נעשקה ממנו מצוה זו, ובדורות האחרונים זכינו והוסרו החומות וחזרנו אל ארצנו (שמלבד היותה בסיס יציב לבטחון עמנו, ואפשר את קיבוץ הגלויות, יש בה מעלה עצמית- מצוות הישיבה בארץ ישראל).

אמנם גם לפנים היו בארץ קהילות קהילות, אך משהוקמה המדינה- מתקיימת המצוה ביתר תוקף. כך היה מבאר הרב צבי יהודה זצ"ל את דברי הרמב"ן (בהוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ד) "שנצטוינו לרשת את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", שארץ נמצאת ביד עם על ידי הריבונות עליה, ולכן אין המצוה מתקיימת אלא על ידי שלטון העם בארץ, בהקמת מדינה ריבונית.

יותר מכך, כפי מה שריבונות ישראל בארצם הולכת ומשתכללת קמעא קמעא (בין בכמות- הרחבת השטח, ובין באיכות- התחזקות הצבא, חיזוק כח ההרתעה)- כך הולכת ומופיעה עליהם קדושת המצוה יותר ויותר, והוא הולך וחושף בנו חלקי חיים חדשים שנחסרו מאיתנו שנים רבות.

אשרינו שהגענו לתקומתה של מצוה יקרה זו, על כל סגולותיה.

שמחת קידוש שם ה'

אך מעל כל אלו, עיקר שמחתנו היא בו. המדרש (שיר השירים רבה א, ד) אומר על הפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו": אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה. בא שלמה ופרש: "נגילה ונשמחה בך"- בהקב"ה, בך בתורתך, בך בישועתך, בך בתורתך". 'בך בישועתך' פירושו הוא שאנו שמחים בישועה לא כעוד טובה שעשה לנו ה' (וזהו מצד הכרת הטוב), אלא מצד שאנו שמחים בישועה שלו עצמו, אנו שותפים בשמחה שלו.

בהיותנו בגלות, אנו חסרים לא רק את שתי המדרגות הראשונות (תקומת העם ומצות יישוב הארץ), אלא באמת הכל חסר (וזוהי המדרגה השלישית). החורבן שישנו בגלות הוא חורבן של גילוי ה', חורבן השכינה. ממילא מה שמתחדש בימינו הוא גאולת השכינה.

1.      מבחינת השכינה ושם ה'-  בהיותנו בארץ, שם שמים נקרא עלינו, ובגלות- האומה חריבה, התורה חריבה ושם שמים נחרב ונהרס ואין חילול ה' גדול מזה. הגלות היא בית הקברות של האומה הישראלית, כמו שכותב הגר"א (בסוף ביאורו לספרא דצניעותא). בגלות ניטלה גאוותן של ישראל, כדברי הגמרא בחגיגה (ה:) "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה'- מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים".

2.      מבחינת ערכם של המצוות- כיון שגלות השכינה היא גלות של הקשר עם ה', ממילא כל המצוות מאבדות את ערכן. כך מלמדנו הרמב"ן (ויקרא יח, כה) "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'", ואילו חיוב המצוות בחוץ לארץ הוא בשביל שלא יהיו חדשים לנו כאשר נחזור אל הארץ", "הציבי לך ציונים".

לעומת כל זאת, כשישראל הולכים ומתכנסים בארצם, חוזרת השראת השכינה, חוזרת הופעת שם שמים על ישראל, חוזרות המצוות לישראל והתורה חוזרת למעמדה ("משפט אלוהי הארץ". מלכים ב יז, כו). על כך ודאי אנו שמחים ומברכים, משבחים ומפארים, ביום העצמאות ובכל יום.[2]

הרובד הפנימי שבגאולה

הבנת הגאולה כגאולת שם שמים (כלומר הדרגה השלישית הנ"ל) היא רובד נסתר. כשם שבתורה יש רובד נגלה ונסתר ("אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי". תהילים סב, יב), כך גם בגאולה יש רובד גלוי ונסתר. אנו רגילים להסתכל בעיניים רציונאליות על חיינו, וגם על העם ומה שעובר עליו. אי אפשר להסתפק במבט זה כשאנו מסתכלים על גאולת עם ישראל. המבט של ההגיון הקר והיבש הוא מבט חיצוני, שאינו רואה את המעמקים, את כל התהליכים שמניעים את המציאות הנגלית לעינינו (כמו שהרב זצ"ל כותב על ארץ ישראל (אורות, ארץ ישראל, א) שאי אפשר להבין את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל ב'השכלה רציונאלית', במבט שטחי והגיון אנושי, כך גם נאמר על הגאולה בכללה. במבט אנושי שטחי אי אפשר להבין מה מתרחש לנגד עינינו. עלינו לאמץ לעצמנו עיניים של פנימיות). זהו ענינו של מרן הרב קוק זצ"ל, שנשלח לדורותינו המיוחדים, להורות לנו את דרך האמונה, את צורת ההסתכלות, להורות לנו את גודל השעה וללמדנו את הדרך לשוב אל עומק החיים המתגלים לנו.

לסיכום- מהי גאולה?

העולה מכל הדברים הוא שהמושג גאולה מקבל משמעות נוספת, עוצמה אחרת לגמרי. הגאולה היא ישועתו- "אני והו הושיעה נא", "ושמח נפשנו בישועתך". ישועת ה' וגאולת השכינה איננה דבר נפרד מישועת ישראל. ישראל הם הנושאים את שם ה' בעולם כדברי הירושלמי "ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר: שיתף הקב"ה את שמו בישראל" (גם האומות מכירים בכך ולכן עומדים עלינו בכל דור לכלותינו, בפרט עמלק, ראשית הגויים, כולל עמלק של הדורות האחרונים).

מה שנעשה בישראל עדות הוא על ריבונו של עולם.

גם בדורו של הרב קוק זצ"ל, הוצרך הרב להסביר שוש ושוב לשואלים אותו, מדוע ולמה הוא מתרגש כל כך מהציונות ומשיבתנו לארצנו. לא רבים ראו זאת כמהלך אלוקי. כך כתב הרב זצ"ל אחרי הצהרת בלפור, בהיותו בלונדון (אגרות הראיה ח"ג אגרת תתע"א, אגרת למשה זיידל): "כן. אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... קול דודי דופק ואור ה' אחד... מופיע ברוב זוהרו מתוך המאפלים, לפלס נתיבות...".