"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב)

השבת אנו זוכים להתחיל ללמוד את פרשיות המשכן, המבנה המופלא עליו נאמר (שם, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ועל ידו שורה השכינה בישראל באופן גלוי וקבוע.

כשהתורה מצווה על התרומות למשכן, ישנו תנאי יסודי וחשוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", ומפרש רש"י: "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" –לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. כלומר, שעושה את הדברים מתוך רצון טוב. ונשאלת השאלה מדוע דווקא במצווה זו ישנה הדגשה כה גדולה שהדברים חייבים להיעשות לשם שמים ומתוך רצון טוב?

בכל המצוות, אם האדם לא יעשה אותן לשם שמים אז האדם אמנם קיים את המצווה אך היא מלווה בחיסרון. לעומת זאת במצוות בניית המשכן, שכל עניינה הוא השראת השכינה, אם הדברים לא נעשים לשם שמים הרי שהעיקר חסר.

כשאנו בונים את המשכן ואת בית המקדש, אנו רוצים כביכול לקיים הכנסת אורחים, להכניס את השכינה לעולם, וכפי שבמצוות הכנסת אורחים, אם אדם לא אוהב ורוצה בכל ליבו להכניס את האורח, לשמח אותו, לקבלו באהבה, המצווה כולה נבובה וחסרה. כך גם אצלנו, כשרוצים לקבל את הקב"ה כביכול בעולם, חייבים אנו לפתוח את ליבנו ולרצות באמת לקבלו ולכבדו. כל עוד ליבנו לא פתוח ורוצה ומשתוקק להשראת השכינה הרי שלא תהיה לא קדושה ולא שכינה.

במרכז המשכן ניצב קודש הקודשים, ובו ארון ברית ה' מקום משכנם של לוחות הברית, ומעל לו ניצבים הכרובים. כאשר מתגלה הקב"ה בביתו, אין הוא מתגלה אלא מבין שני הכרובים (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת".

אנו יודעים שתכונת התמימות מופיעה באופן נפלא ומרגש אצל ילדים. תום הילדות. לילד אין פנים וחוץ, פיו וליבו שווים. הוא שמח באמת, מתרגש באמת ובוכה מעומק הלב על כל פגיעה. לכן בתוככי המקדש, בקודש הקודשים, מעל לארון, ניצבים שני הכרובים, (על פי הגמרא פירוש המילה כרוב הוא "כרביא" – כתינוק). בתוך קודש הקודשים ניצבים שתי תינוקות, שני ילדים תמימים שאוהבים אהבה שלמה וקדושה, כדי לומר שזו תכליתו של כל המקדש, להצליח לאהוב באמת, בהזדהות מוחלטת.

הבנה זו, שרצון ה' הוא בקשר עימנו ושהקשר יהיה בדבקות, בחיבה ובאהבה, היא הבנה שצריכה לעמוד במוקד אהבת ה' שלנו, ובמוקד חיינו. כשאדם עושה את המצוות לשם שמים הוא חושף ומגלה שמה שבאמת נמצא בתוכו זה רצון ה', ובכך מתגלה שהשכינה שורה בתוכו.

"אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" - הקב"ה לא רוצה שנעשה רצונו סתם כמצוות אנשים מלומדה, אלא שנעשה רצונו מתוך התקשרות ודבקות - "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי" (הקב"ה רוצה את ליבנו).

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219