chiddush logo

ואזני חרשים תיפתחנה לדברים ולמשפטים

נכתב על ידי עדי אהרון, 11/2/2018


ואזני חרשים תיפתחנה לדברים ולמשפטים

"תני ר' שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים על אותה שעה הוא אומר (שיר /השירים/ ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך" ( ויקרא רבה פרשת מצורע פרשה יח אות ד')

ביום ראשון, כאשר קמנו , הענן כיסה את ההר כמו בכל השבוע הקודם, ואז פתאום זכרתי שמשה עלה אל ההר אתמול, ואז באו ועמדו מול פני המחזות מהשבוע האחרון. מסביבי יצאו מהאוהלים גברים, נשים, וילדים. פת של שחר טרם באה בפינו, אדמת המדבר הייתה עטורה כמידי יום, מלבד שבת, במרבדים של מן, נוצצים בשמש בוקר, אבל באותם רגעים הבטנו קדימה, להר, ואז החלו אנשים לספר זה לזה, ובזה אחר זה, על קול ה' שדיבר אליהם, ממש כאן, בחורב, ודיברו על מראה הערפל, והעשן והאש, ונזכרו בדברי משה, ואמרתי בלבי, אמת הדבר, לא חלום חלמתי, אכן רבבות רבבות בני ישראל היו  עדים, ואף אני היטב שמעתי. 
מיששתי את צווארי, נפעמת. אילמת נולדתי. מאז נבצר ממני להשמיע קול,  ואף שמיעתי הייתה רפה. עד לאותו יום נפלא בו נרפאנו כולנו, זה קרה בטרם נגשנו להתייצב עלניסיתי לחשוב בול, סמוך להר, ואז שמעתי, שמעתי הכול.  במו אזני שמעתי. ריבונו של עולם,  מלך מלכי המלכים, הרופא חולים, טרם מצאתי המלה, לאמר לך שוב, תודה, חשה אני שנבראתי מחדש!

ובגאולה העתידה בע"ה (ישעיה לה, ה-ו): "אז תיפקחנה עיני עיוורים, ואוזני חירשים תיפתחנה. אז ידלג כאייל פיסח, ותרון לשון אילם". עוד נאמר (מלאכי ג,כ): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". 


לא תצא כצאת העבדים

"וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחברו. הראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו, כי זו היא רציחה בחיים, כי כמו שתיאר הכתוב הצדקה בשם חיים, ואמר וחי אחיך עמך. ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה" (פירוש אברבנאל לפרשת משפטים)

בעודי עומדת בפתח אוהלי, כאמור, באותו יום ראשון בשבוע, נרגשת מכל ציוץ של ציפור, חזר זיכרון הד קולו של ה' ששמענו. ניסיתי לחשוב כמה שעות עברו מאז. קודם לכן היה רעש נורא, קול שופר חזק מאד, והמראות, אי אפשר לתאר, כאילו לא רק ההר עמד להתבקע אלא כל העולם. ואז נהיה שקט כזה, דממה. שמיים וארץ עצרו נשימתם וכולנו שמענו את קולו אומר: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". ידעתי, לא יודעת כיצד, אבל פרחה נשמתי, ואחר כך, שקמתי, לא יותר כיצד, משקל כבד של שנים סר מעלי. רבים סיפרו שכך ממש קרה להם, וסיפרו שהיה עוד דיבור של ה', אבל זה פרח מזכרוני. אחר כך נזכרתי בדברים שאמר משה מפי ה',  והיה זמן של המתנה, יש מאתנו שראו את משה נכנס לערפל. אני לא ראיתי, פחדתי להביט. ואז הוא חזר, עמד סמוך להר, ורבים עמדו מרחוק ורק שמעו את קולו. הוא הקריא לנו את המשפטים ששמע, היום אני מבינה שהם היו המשך, כמו ענפים לדברים ששמענו, שמא שמענום קודם לכן? כה גדולים המחזות שראינו ושמענו, כיצד נזכור הכול? ואז נזכרתי במשפט, כן, הוא דיבר על אמה עבריה, שלא יבזה אותה אדונה, ולא ימכור אותה לעם נוכרי, ועליו לשחרר אותה בשנה השביעית, ולדאוג לה, כמו הייתה זו בתו שלו, אין פלא שעודני זוכרת את זה, כמה צדק ותבונה במשפטים האלה! כי להיות עבד זה לא רק החבלות בגוף של רבים מאתנו, על אלה, כמשפט הגויים, היינו צריכים להשיב לאותם שצרו לנו, חבלה תחת חבלה,  והם ביקשו לא רק לפגוע בבשרנו, כי אם לרצוח את נפשנו.


נעשה ונשמע

"ואז באותו יום השישי בערב אחרי שמשה דיבר אל העם ושמע תשובתם, כתב את כל דברי ה' שהוא שם כלל לכל מה שנאמר לו מהדיבורים והמשפטים. והשכים בבוקר יום השביעי לחודש, ובנה מזבח... והוא מה שכתב בערב היום השישי כמו שנזכר לראות אם אחרי שנתיישבו בדעתם כל הלילה ההיא נתחרטו מקבלת המצוות אם לא. ואז ענו כל העם גם כן באגודה אחת כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (פירוש אברבנאל לפרשת משפטים)

תמיד קשה להתחיל את השבוע אחרי שבת, אמת. כל יום ראשון הוא התחלה חדשה, ויום הראשון ההוא, אחרי כל מה שקרה קשה היה לחזור לפעולות הרגילות: רחצה והכנת אוכל, ניקוי האוהל ועוד.. התיישבתי על סלע, קשובה לרחשים, ושוב עלו בי המראות והקולות.  הכול היה כה ער בזיכרוני ובזיכרוננו. כולם התהלכו סביבי במבט חולם, כמו רוח ה' עדיין מפעמת בהם. הקולות והדברים ששמענו וראינו, הנה הם חרוטים בנו כה חזק,  והרגע ההוא, איך אשכח? שענינו כולנו יחד: נעשה ונשמע! כמו נאמרו הדברים בזה הרגע, וחשבתי: כיצד יכולנו לענות כך? איך נוכל לקיים את המשפטים? הנה אך אתמול, עוד בטרם יצאה השבת, בא איש משבטינו להתיר את שורו, כדי לשאת עליו דבר מה לחברו, מתוך רצון טוב בא, ואנחנו כולנו טרם ידענו לעשות כאשר ציווה אותנו ה' כדבר שבת בשבתו, ואז סיפר הוא לנו כיצד נזכר ואמר בליבו: , הן לא פנה היום, שבת היא לכל חי, וגם לבהמה, הלא שמענו: "לא תעשה כל מלאכה, אתה, ובנך, ועבדך ואמתך ובהמתך"... ומה אעשה כעת?  וכבר התרתי את רצועת שורי והיא בידי, ואם לא אקשרנו, יגח חלילה, מה עלי לעשות?

ויאמר ה' אל -מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם" (משפטים, כד יב)

אלה אשר נקהלו סביבו יעצו לו לקשור את השור, פן יקרה אסון, וכך עשה, אך העיניים והאוזניים חיפשו את משה. האם פעלנו נכון? נזכרתי כיצד ראינו אותו כותב את המשפטים, ומורה לזקנים. אמנם, כבר לא עבדים אנחנו, וגורלנו איננו ביד אדון בשר ודם. הפעם בידינו הדבר, הן בנו בחר ה' ולנו ניתנה הבחירה ללכת בדרך הנכונה, למען טובתנו וטובת העולם כולו, עם סגולה אנחנו, כיצד נמנע שלא תחרב הארץ? הנכונים אנחנו? וכיצד נדע מהי הדרך הנכונה?

















להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה