כ"ז תמוז תשע"ז

התורה – יוצקת חיים בדומם[1]

את חומש במדבר חותמות זוג פרשיות מטות ומסעי. הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל (מייסדה של אנציקלופדיה התלמודית) בספרו לתורה ולמועדים חורז את שמות הפרשות, ואלו דבריו: מטות ומסעי הן פרשיות מחוברות, אבל שמותיהן הם הפכיים. המטה - הוא דומם, כבר נכרת מן העץ בו צמח, ואין בו עכשיו אפילו כח הצמיחה, כל שכן התנועה, ומסעי – הוא שם לתנועה.

'ויסעו ויחנו' ושוב 'ויסעו' 'אלה מסעי בני ישראל'. אבל זה כחה וזו תעודתה של התורה להפוך את המטה הדומם גם לצומח, ככתוב במטה אהרן (במדבר י"ז כ"ג) ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וגם לחי מתנועע, המטה - כשהיה ביד משה היה מטה האלקים אשר תעשה בו את האותות (עפ"י שמות ד' י"ז). בו בקע את הים ובו עשה את כל שאר המופתים. ומטה זה עצמו כשהיה ביד פרעה, הפך לנחש.

העצים והאבנים של ביהמ"ק היו קדושים וגם קדשי קדשים, אבל יש גם עצים ואבנים אחרים, עליהם אנו קוראים בהפטרת היום: אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. (ירמיהו ב' כ"ז) טומאה ועבודה זרה. ולפיכך אמרו (איכה רבה ד' י"ד ושוחר טוב תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך, (תהלים ע"ט א') ...בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף...מלמד ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים. [ע"כ מהמדרש] כל זמנן שהעצים והאבנים היו קדושים, ולשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל היתה שרויה בהם – היה זה מקום ביהמ"ק ומקום שכינה של 'יראה יראה' כדרך שבא לראות כך בא ליראות (חגיגה ב' ע"א). אבל מכיוון ש'הכהנים לא ידעוני והרועים פשעו בי...'(ירמיהו שם ח')...שוב אין להקב"ה חפץ בעצים ואבנים כאלה ושפך עליהם חמתו.

קדושה היא ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה (דברים י"א י"ב) אבל כשהמטה הוא ביד פרעה – הופך לנחש, וכשארץ ישראל היתה ביד שבעה עממים – ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה[2]. וכש'מפני חטאינו גלינו מארצינו' וזרים משלו בה, ונותרה בת ציון כסוכה בכרם (ישעיהו א' ח'). ואם זכינו בימינו לגרש את 'פרעה' מן הארץ, והיא שוב בידינו, הרי עלינו להכניס [לגלות] את הקדושה שוב בארץ, והמטה הדומם להפוך למסעי בני ישראל - מסעיהם למוצאיהם, הלוך ונסוע למעלה להמקור והמוצא, מקור מים חיים של תורת אמת ויהדות נצח, עד אשר נזכה להמטה של מלך המשיח, הוא המטה עליו כתוב (תהלים ק"י ב') מטה עוזך ישלח ה' בציון. עכ"ל הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל.

בסוגיית הנדרים – גילוי מדרגת נבואת משה

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'. אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־ נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה. (במדבר ל' ב'-ג').

וברש"י זה הדבר - משה נתנבא (שמות י"א ד') בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר (עכ"ל רש"י).

הרב אהרן דרשן תאומים[3] זצ"ל הי"ד בספרו בגדי אהרן (נדפס לראשונה ע"י בנו, לפני כשלש מאות שנה) מבאר מדוע דוקא כאן בסוגיית הנדרים, מלמדנו רש"י את ההבדל בין משה לשאר הנביאים, ששאר הנביאים התנבאו ב'כה אמר ה' ואלו משה התנבא ב'זה הדבר', אלו דבריו:

הפסוקים האלו מחוסרים ביאור, וראוי לדקדק ראשית מלת 'לאמור' מיותר, וגם מ"ש כאן 'זה הדבר' יותר מכל התורה גם הכ"ף הדמיון של 'ככל היוצא מפיו יעשה' גם הוא כפל להבין צריך אני לבאר מה שפירש רש"י ז"ל 'זה הדבר' כל הנביאים וכו'...ופירשו המפרשים משום שכל הנביאים לא ראו באספקלריא המאירה חוץ ממשה שראה באספקלריה המאירה, לכן בכל הנביאים נאמר 'כה' ובמשה נאמר 'זה'.

והנה התורה בקשה להראות כאן ענין של נדרים לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. וקשה, למה מורה לנו התורה דוקא כאן שמשה נתנבא ב'זה'? ואקדים מה שכתב בעל 'מגלה עמוקות' שמשה התאוה לבוא לארץ ישראל, ואמר משה 'אתה החילות' שכתבת 'לא יחל' דברו, אבל אחרים מוחלין לו ואתיר לך הנדר. והקב"ה השיב, 'רב לך' משום שאין מתירין את הנדר כ"א [כי אם] לצורך, וביאתך לארץ ישראל הוא שלא לצורך, כי מה טעם של ביאת ארץ ישראל? משום להיות לו 'אוירא דמחכים' וצינור הנבואה בארץ ישראל הוא ברור, ומשה כבר ראה באספקלריא המאירה.

לכן אמר כאן פרשת נדרים – לא יחל דברו, ודרשינן, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. וא"כ קשה לפי זה, למה לא התיר משה את הנדר לקב"ה, מה שנשבע שלא יבוא לארץ ישראל?! [התשובה] לזה אמר 'זה הדבר' כל הנביאים נתנבאו ב'כה', יתר עליהם משה שהתנבא ב'זה הדבר' שכבר ראה באספקלריא המאירה. ממילא אין לו צורך בארץ ישראל, לכן לא היה רשאי להתיר הנדר, שאין מתירין נדר שלא לצורך.  עכ"ל הבגדי אהרן זיע"א.

המצוה שדיבר האדם כי יקיימנה מייחלת לקיומה

אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־ נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה (במדבר ל' ג').  

רבינו יוסף חיים זלה"ה בספרו אדרת אליהו בפרשתנו, מבאר בדרך דרוש-מוסרית ענין איסור חילול הדבור ואלו דבריו הקדושים: ...ידוע שכל דבור של מצוה היוצא מפי אדם נברא ממנו מלאך, והנה יש בדבור שהוא מצוה שלימה וגמורה, כמו מצות ספירת העומר שבדבור לבד תגמר המצוה, ואין חסרה כלום ואין צורך למעשה עוד. ויש דבור  שאין בו לבדו צוה שלימה וגמורה, וכמו שנדב בפיו לתת כך וכך לצדקה, הנה הגם שבזה הדבור עשה מצוה, עם כל זה עדיין היא לא נגמרה, כי צריך שיקיים אותו הדבור בפועל שיתן נדריו. שאם לא יקיים בפועל ולא יתן כלל, א"כ למפרע אז אתו הדבור הוא עוון ולא מצוה. ואם כן השתא המלאך הנברא מן הדבור הזה ג"כ נברא ב'כח' ולא ב'פועל', דהיינו כמו הילד שעדיין הוא במעי אמו שלם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואמנם הוא עדיין ב'כח' ולא ב'פועל', ועד שיצא לאויר העולם אזי יגמר בשולו, שיתחזקו ויתקשו עצמותיו וגידיו ובשרו ונעשה כאחד האדם.

וא"כ השתא מלאך הנברא מן הדבור כזה, הנה המלאך ההוא מצפה ומייחל לקיום הדבר בפועל, כדי שגם הוא יגמר ויצא מכח לפועל, וזה שאמר 'איש כי ידור נדר' או שהוא נדר מצוה, שודאי יהיה מן הדבור ההוא מלאך, או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, שהיא ג"כ שבועה של מצוה שהוא אוסר דבר הראוי להיות אוסר על נפשו, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שהוא על דרך 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' (תהלים קי"ט ק"ו) שג"כ יהיה נברא מדבור זה מלאך, הנה אנכי מצווהו – שלא יחל דברו, יחל מלשון תוחלת כלומר אותו הדבור הנעשה מלאך לא יניחנו להיות מיחל ומצפה, ועיניו תלויות לקיום המצוה כדי שיגמר גם הוא, שאיך יאחר קיום הדבר ויניח את המלאך שהוא הדבור שלו שנעשה עצמו הוא מלאך, להיות מיחל ומצפה, כי אין זה מן הכבוד. וקרא אמר תוחלת ממושכה מחלה לב (משלי י"ג י"ב) אלא צריך שככל היוצא מפיו יעשה תכף ומיד, שאז גם את המלאך יוציא ממסגר כי יצא אז מכח אל הפועל. עכ"ל רבינו יוסף חיים זלה"ה. 

ביאור סמיכות בקשת בני ראובן למלחמת מדין

וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה (במדבר ל"ב א')

הרב שלמה קלוגר זלה"ה באמרי שפר עה"ת מבאר: הנה טעם הסמיכות פרשה זו לדלעיל, י"ל דכבר פירשנו לעיל בפסוק (שם ל' מ"ט) עבדיך נשאו [את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש. וכתב שם: הכוונה דהנה על ראש הדור מוטל להשגיח בהצטרכות הדור, וזה נקרא בלשון 'משא' כמ"ש בפרשת בהעלותך (שם י"א י"ז) ונשאו אתך, והרבה מזה. ולכך אמרו שהם מוטרדים מאוד לשמור את אנשי המלחמה...] שאמרו עבור שהיו טרודים בצרכי צבור לכך אמרו ונקריב קרבן לכפר על נפשותינו...

[כעת ממשיך בענין בני ראובן] ומעתה י"ל דבלא זה לא חששו בני ראובן ובני גד על כך אף שיש להם מקנה רב אם לא יהיה פרנסה לבהמתן במקומן, יהיה להם פרנסה במקום אחר וילכו עם בהמתן למרחוק עד שימצאו להם פרנסה, (אבל עכשיו שראו) שהאנשים שרי האלפים הוצרכו לכפרה על שהיו טרודין בצרכי צבור ולא יכלו לעסוק בתורה ובמצוות, א"כ למדו קל וחומר: אם הטרוד בטרדה דמצוה, צריך כפרה על הטרדה המונעתו מעבדות ה', מכש"כ [מכל שכן] אם יהיו טרודין בטרדה דרשות – לעסוק בצרכי בהמתן לילך לרעות אותם במקומות [אחרים] בודאי שיתבטלו מתורה ומעשים טובים ויצטרכו כפרה. לכך ראו לבקש מהם דרך ישרה להיות פרנסת בהמתן במקומן, ולא יצטרכו להיות טרודין, ויוכלו לעסוק בתורה ובמצוות ומעשים טובים. עכ"ל האמרי שפר לרב שלמה קלוגר.

רמזי המסעות מסעות חיי האדם

בספרי החסידות הרבו לעסוק במשמעות כתיבתם של פרטי המסעות. בספר תולדות יעקב יוסף לרבי יוסף מפולנאה (תלמיד הבעש"ט הקדוש זיע"א) הניח יסוד שעמו צועד בכל מהלך התורה,  ובפרשתנו כותב: ...למה נכתב זה בתורה, מה דהוי הוי, והתורה נצחי?! ובמקומות אחרים מוסיף, שכל התורה שייכת לכל אדם ובכל דור, ובכל פרשה מלמד את ההנהגה היוצאת ממנה. אפשר שעפ"י יסוד זה כותב נכדו הדגל מחנה אפרים וזלה"ק: אך דע ששמעתי בשם אדוני אבי זקני זללה"ה [הבעש"ט] כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הולדו עד שובו אל עולמו. ולהבין זה, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואח"כ נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה, וכמ"ש (במדבר בהעלותך ט' כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. [ושם כתב:] ...עפ"י מה ששמעתי אומרים בשם הרב המנוח מו"ה יהודה לייב פיסטינר זלה"ה על פסוק (תהלים מ"ח ט"ו) הוא ינהגנו על-מות, היינו כעלם הזה[4], דרך משל כשאביו לומד [מלמד] אותו לילך, בתחילה מוליך אותו מעט בידו ואח"כ מניחו ומרחיק את עצמו מעט מעט, וכונתו כדי שילך התנוק בעצמו, ומחמת זה הוא מרגיל התנוק בתנועות ההלוך, וכן עושה כמה פעמים ובכל פעם הוא מרחיק את עצמו יותר כדי להרגילו שילך בעצמו בלי שום סיוע והרחקה. והנמשל, הוא באבינו מלכנו, מתחילה נותן הקב"ה לאדם תענוג בעבודתו ומוליך בעצמו את לבו אליו, ואח"כ מרחיק את עצמו ממנו כדי שילך הוא בעצמו ע"י השתדלותו והתפעלותו, וזהו – והוא ינהגנו על-מות, היינו כעלם ותנוק הזה. [ע"כ עפ"י דברי הרב פיסטינר, ב'תולדות יעקב יוסף' גם מביא הרבה שמועות ממנו].

וזהו בתחילת עבודה בימי בחרותו, ואח"כ כשמתגדל בעבודת ה' יתברך, הוא ג"כ בבחינת זה, והוא בחינת 'קטנות' ו'גדלות'...ובחינת ה'קטנות' הוא ההרחקה כדי שיוכל לבוא לבחינת 'גדלות ראשון' ו'גדלות שני' [מושגים מתורת הנסתר, שהחסידות משתמשת בה לביאור הנהגות בעבודת ה' השייכות לכל יהודי באשר הוא] וכשהוא בקטנו ומבין זאת...ומגעגע על זה ומשתדל והולך ממדריגה למדריגה ומקרב עצמו בהליכה אל אביו שבשמים, אז בודאי גם המדריגות קטנות שלו יש לו עילוי גדול ע"י זה, כי ממנו בא אל בחינת הגדלות, ונעשה ממש כסא ומרכבה למדריגה העליונה...וזהו מה שכתבתי בשם המנוח מו"ה שאול זלה"ה ממזיבוז רמז בגמרא (בבא מציעא נ"ט ע"א) אוקירו נשייכו כדי שתתעתרו [הפשט: תייקרו דהיינו תכבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו]  'נשייכו' הוא מלשון שכחה, כמו 'נשני אלקים' (בראשית מ"א נ"א) היינו כשנופל לפעמים לבחינת 'קטנות' ושוכח בה', אל תבוזו אותי לומר כי עזב ה' אותי חלילה ונשכחתי ח"ו, רק אדרבא היא 'כי היכא דתתעתרו' – היינו לבוא אח"כ מזה למדריגה גדולה [בחינת עשירות, כבפשט]. וזהו ג"כ אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה (תהלים קי"ח כ"ב) [נראה שכוונתו שמה שהיתה כ'אבן' דהיינו מכשול נגף ששימש לנפילה, לאח"כ התברר למפרע שהוא עצמו היה מקור ההתעלות והבניה]. עכ"ל הדגל מחנה אפרים.

בבית ישראל לאדמו"ר מגור (נכדו של ה'שפת אמת') המשיך ב'מסע' זה של ביאור המסעות וכתב (מסעי תשי"ג): בעבודת ה' האדם צריך להיות הולך, לא לעמוד במקום אחד, וזה 'אלה מסעי בני ישראל'...וראיתי בספר 'אור החיים', אלה – תמיד פוסל את הראשונים, [ובדרך החסידות מבאר] אולי גם כאן להיות מוסיף והולך, ומה שעשה עד כה לא חשוב [כוונתו נראה כדי שהאדם תמיד יזרז עצמו להמשיך להתקדם ולהתעלות]. ובאמת כל עבדות ה' אף שאדם אין צריך להחשיב אותם, אבל לא [נאבד] מזה כלום וזה – וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י ה' וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם (במדבר ל"ג ב'). ויכתוב משה – כעין חקיקה בבני ישראל, אתפשטותא דמשה בכל הדורות. ונשאר החקיקה והרושם למעלה מעבודת בני ישראל... [ובמאמר אחר לשנת תשי"ב, כתב בענין עבודת הכלל] דור המדבר היה דור דעה והכינו הדרך לבני ישראל עד סוף כל הדורות והראו את הדרך לבני ישראל שיוכלו לעבור את כל ההסתרות מהגלות. עכ"ל הבית ישראל מגור זיע"א.

סמיכות נדרים למלחמות

על סמיכות עניינית-רעיונית בין נדרים למלחמה, (בפרשתנו מלחמת מדין) ולמעשה למצב של מצוקה שנמצא בה האדם, כותב מו"ר הרב יעקב פישר שליט"א (שנות נעורי בישיבת כפר הרא"ה): לכתחילה ראוי ורצוי שלא ידור האדם,... טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה' ד')...אבל משנדר האדם, הרי זוכה דבורו להסכמה של מעלה, והוא מצוה, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל' ד'). בכח הדבור נעשה האדם מתדמה לבוראו. ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב' ז') ויפח – מאן דנפח מדיליה נפח (ספר הקנה, הפליאה). נמצא כח הדבור מעניק לאדם ('המדבר') זכות, חירות ועצמה, אך בה בשעה גם משית עליו מחויבות ושעבוד, גם אם הוא זה שמחייב את עצמו. מהזמנים והמצבים שאדם מקבל על עצמו קבלות וסייגים שונים ואולי אף נדרים ושבועות, הן שעות ומצבי לחץ קיצוניים של מורא וחוסר ודאות. וכך מספר עפ"י ספורו בהיותו בחור צעיר בשנות העשרים הראשונות, תלמיד ישיבת הר עציון (אלון שבות) וסמוך ליום כלולותיו. תאריך - יום הכפורים תשל"ד. מקום – רמת הגולן. בשעת צהרים מתחילה התקפת פתע של הצבא הסורי שכללה תקיפות מטוסים מהאוויר, מאות טנקים סוריים השואטים למרחבי רמת הגולן. והוא שוכב בשוחה רדודה, מכסה ראשו בידים ומנסה להבלע באדמת הבזלת הקשה. מידי פעם מתרומם ענן אדיר של עשן, ועפר מכסה את הגוף ומקשה על הנשימה, וחודר למעמקי הנשמה ומזכיר – דע מאין באת...זוכר שמקבל על עצמי קבלות שונות ואפילו לא מתפנה לומר 'בלי נדר' מה קיבל? ליבא לפומא לא גליא...בהמשך, נצור במקום מסתור בבונקר ברמת הגולן, גלים גלים של קומנדו סורי מסתערים ומנסים להגיע אליו. שוב שואל הלב לפרוץ קירות סוגרים, וקורא: 'מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה'. וחש  שעצם הקריאה כבר מהווה מרחב [ומוסיף שם אמרה בשם אדמו"ר מקוצק: פתחו לי שערי צדק...זה השער לה'...עצם הדפיקה על השער, פתחו לי – זה השער!] ושוב שובר הלב קירות של 'שיגרה' ושוב מקבל הוא קבלות ומבקש 'כל נדרי'... כך דרכם של נתונים בצרה, וכך דרכם של ישראל בינות למלחמות כבוש הארץ כשעבר הירדן המזרחי כבר נכבש ולפניהם הכניסה והמלחמות בארץ...עכ"ל הרב יעקב פישר.  

עוד מספר מו"ר הרב סיני אדלר שליט"א (כולל מר"ץ מבשרת ציון) בספרו לעולם אודך (עמ' נ"א-נ"ג). רק נאמר שהמעשה הוא בהיותו נער כבן שבע עשרה, לאחר שיצא מאוושויץ והועבר למחנה אחר, מאוטהאוזן שבאוסטריה, וכך הוא מתאר: עוד לפני שהספקתי להוודע באיזה מקום אנחנו נמצאים, הרחתי ריח חזק אשר עורר בי צמרמורת עזה, היה זה ריח מיוחד, ריח אשר היה לי מוכר היטב מאושויץ. ריח הבא משריפת גופות אדם...מחשבות סיוט נתלוו...בתחנת הרכבת נצווינו להסתדר ולצאת לדרך...לפנינו התרוממה גבעה מוקפת חומת אבן ומעליה גדרי תיל...מכונות יריה המכוונות לכל עבר. היה זה מראה מעורר חלחלה...[לאחר שהוכנסו למחנה העמידו אותם לפני] מבני אבן ומעל אחד מהם – קרמרטריום [משרפה]...הכל מסביבי העיד הסוף הגיע. שפתותי רחשו תפילה מעומק ליבי: ה' הצילני! זו לא היתה תפילה רגילה, זו היתה תפילה של תחנונים – ואל ה' אתחנן...התפללתי ...שיוציאני ממקום נורא זה...בשעה זו הרצון לחיות הוא חזק ביותר, ולכן באותם רגעים של רוממות החיים מקבלים משמעות יותר מרוממת...התפללתי להקב"ה שיזכני לא רק בחיים סתמיים, אלא בחיים אמיתיים חיים אמיתיים בארץ ישראל, שבה גם אזכה ללמוד את תורתנו הקדושה...באותה רגעים נוראים ביותר בחיי, נדרתי בתפלתי נדר לה'. עד כמה שהנני זוכר, כך אמרתי: אם יוציאני ה' מהצרה הזאת ויוליכני לארצנו הקדושה...אקדיש את כל חיי לעבודת ה' וללמוד תורתנו הקדושה...עכ"ל הרב סיני אדלר שליט"א.           

מוסיף המלקט שזכיתי להכירו. לאחר שחרורו הגיע לאנגליה שם למד אצל הרב אליהו לאפיאן זצ"ל והרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בהמלצתו שכתבה נשלח לרב יחזקאל סרנא זצ"ל בישיבת חברון. מעלותו למד שם כשש שנים, עלה ושימש ברבנות בעיר אשדוד. לאחר מכן עבר ל'כולל מר"ץ' במבשרת ציון, הקים שלשלת תורה מפוארת. עד היום (תמוז תשע"ז) נהנה אני לראות את אור פניו המפיקות נועם ואור תורה, לאוי"ט.