וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה'..." (במדבר לב, כז)

בתגובה לפנייתם של בני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן, נוזף בהם משה רבינו. הוא משווה אותם למרגלים, וקורא עליהם (שם, יד): "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים". בני גד ובני ראובן מתנצלים: לא התכוונו לפרוש מהמערכה על כיבוש הארץ, אדרבה (שם, יז): "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולא נשוב אל בתינו עד שכל השבטים יתנחלו במקומם. אבל משה רבינו עדיין בשלו, הוא איננו מסתפק בהתנצלותם והוא שוב מאיים עליהם (שם, כג): "וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה' ". בני גד ובני ראובן חוזרים על דבריהם ומבטיחים שנית לצאת חלוצים לפני המחנה, ואז משה רבינו נענה לפנייתם.

המפרשים התקשו להבין מדוע משה דחה את התנצלותם הראשונה וקיבל רק את השנייה? במה שונה הסבב הראשון של הדו-שיח מהסבב השני?

רבי יצחק עראמה, בספרו "עקידת יצחק" משיב שאמנם בני גד ובני ראובן התנצלו כהוגן כבר בסבב הראשון, והסבירו את עצמם בטוב טעם, ואף התנדבו לצאת חלוצים לפני המחנה, אבל פגם יסודי מצא משה בדבריהם: אין בהם איזכור של שם שמים! "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לֹא נָשׁוּב... לֹא נִנְחַל...". אנחנו-אנחנו-אנחנו. לכן, דבריהם אינם מספקים את משה רבינו והוא חוזר עליהם בגירסה מתוקנת (שם, כ-כב): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה'... וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'... וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה'... וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' ". בתוך שלשה פסוקים מוזכר הביטוי "לִפְנֵי ה' " חמש פעמים! בסופו של דבר, בני גד וראובן קלטו שסגנונם פגום, ובסבב השני של הדו-שיח הם אומרים (שם, כז): "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר". רק אז, נחה דעתו של משה רבינו.

כל פעולה התנדבותית אצילית שאנו עושים לטובת היחיד והחברה, כאשר היא מבוצעת על פי רצונו ודעתו של האדם בלבד, בסופו של דבר עלולה להשתבש ולהתפתח כפי שטען משה רבינו (שם, יד) ל"תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים". חלוציות והתנדבות, על אף שהן ערכים נפלאים, לוקות הן בחסר כאשר הן אינן מלוות ב"לִפְנֵי ה'". ללא כוונה לשם שמים, הכל מעורבב ומטושטש והאמיתות הפשוטות והיסודיות גם הן נפגעות - כל אידיאל עלול להתחלף לאגואיזם!

"לפני ה' מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים" (מלבי"ם). "לִפְנֵי ה'" - זוהי הדרישה הרוחנית שנתחדשה בפרשתנו - שהיא הנותנת את המימד הערכי החיובי למעשה האדם.

הרב אלישע אבינר, מתוך האתר "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" www.ybm.org.il