פרשת מטות מסעי
נכתב על ידי אלון, 20/7/2017
מטות מסעי
"כי הדיבור יש לו כוח גדול להזכיר את האדם בשי"ת ולחזקו תמיד, אפילו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד. דהיינו שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו או לשוח עם רבו או חברו ביראת שמים, יכול להזכיר את עצמו בשי"ת לעולם... כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את השי"ת. (ליקוטי מוהר"ן עח).
מוצא שפתיך תשמור
אסור להוציא מהפה דיבורים של יאוש, של חוסר תקוה. דבורים כאלה מזיקים. צריך כל הזמן לדבר באופן חיובי, שעוד יהיו ישועות גדולות, עוד יאיר היום, עוד יהיה טוב, תהיה פרנסה בשפע, שדוכים טובים, ובכוח הדבור החיובי הזה נראה ישועות.
"האמנתי כי אדבר", בזכות זה שאדם מדבר עוד ועוד דיבורים של תקוה וישועה, הוא יאמין שהישועה אכן תגיע כי הדיבורים פועלים. אדם עובר תקופה קשה ח"ו הוא חוזר ואומר לעצמו, בפה מלא, הרבה פעמים ביום, בעזרת ה' הכל יתהפך לטובה, בכוח המילים האלה הוא יפעל לעצמו ישועות. ברית כרותה לשפתיים. וזה הולך לשני הכיוונים. דיבור לא טוב, זה יכול להיתפס וליצור מציאות לא טובה וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".
כוח עצום יש לו לדבור. התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשת השבוע את כוחו הגדול של הנדר. אמירה פשוטה של יהודי מסוגלת להחיל עליו חיוב מן התורה חדש לגמרי. עד עכשיו זה היה מותר לי, באותו רגע שאני אוסר זאת על עצמי, הרי בדיבור פשוט אני הופך את זה לאיסור מן התורה.
נדרים דיבורו ואינו מקיים את נדריו ושבועותיו. עד כדי כך שאמרו בגמרא: "בעוון נדרים חייבים לקיים. התורה החמירה מאד עם אדם שמחלל בניו הקטנים של אדם מתים", ה' יצילינו. לכן נזהרים עם ישראל וכשיש חשש קל שלא יוכלו לעמוד בהבטחתם מודיעים ואומרים "בלי נדר".
"לא יחל דברו" נאמר בפרשת השבוע. והכוונה היא לא לעשות את הדיבור חולין. קיבלת הבל פה קדוש, תשמור עליו! אל תרבה בשיחות חולין ודברים בטלים. הדיבור הוא הנפש, כל דיבור שאדם מוציא מפיו הוא בעצם מוציא חלק מנפשו, "נפשי יצאה בדברו". מי שמוציא דיבור לא טוב מכניס נפשו לבין הקליפות ח"ו. ומי שמוציא דיבור טוב מכניס נפשו אל תוך הקדושה.
אדם מוציא דיבור טוב, בורא מלאך שממליץ עליו טוב, ולהיפך, כשמוציא דיבור רע ח"ו בורא מלאך משחית שמקטרג עליו.
אם בכל דיבור מוציא האדם מחלק מנפשו, מהחיות שלו, נמצא שמי שמרבה דברים שלא לצורך ממהר להוציא חיותו, כי כשם שימיו קצובים כך דבוריו קצובים. וכשיסתיים מספר דבוריו תסתיים חיותו. לכן אמרו במשנה (אבות א(: "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".. שהשתיקה טובה לא רק לנפש אלא גם לגוף אין טוב ממנה, שהרי היא שומרת על החיות של האדם. מורנו הרב: "איך אתה לוקח את ההבל פה, את הפנימיות שלך ומדבר על השני, איך אתה יכול לקחת יהודי ולדבר עליו. נתנו לך את כוח הדבור! נתנו לך הבל פה! נתנו לך את זה בשביל להתפלל, להגיד תהילים, ללמוד גמרא, איך אתה לוקח את החיות שלך, את הפנימיות שלך ומוציא אותה על שנאת חינם, על חסרונות בשני, מה, אין לך מה לעשות? כל הענין של האדם זה ההבל פה, הנשימה, החיות של האדם זה הנשימה. הוא לוקח את הנשימה הקדושה הזאת, את מה שהוא נושם בכל רגע ובמקום להוציא את זה בתפילה, בתורה, באהבת חברים, הוא מדבר עכשיו לשון הרע שעתיים שלוש, הוא לא מרגיש שהוא מוציא את הפנימיות שלו, את כל החיות שלו לבהמיות, לסיטרא אחרא".
אדם יראה לשים מחסום לפיו, לא להוציא שום דבר בטל, רק מה שמוכרח. וירבה בדברי תורה וקדושה שהם אדרבא, מוסיפים חיות באדם ומאריכים את ימיו, כמו שאומרים בכל יום "ונשמח בדברי תלמוד תורתך... כי הם חיינו ואורך ימינו".
דיבור טוב שאומרים לשני, מתנגן לו בראש ימים רבים, לא כל כך מהר שוכחים אותו. ואילו דבור רע ח"ו, שפגע בשני, זה כמו סכין שחודרת לבשר לא רק פעם אחת, הרבה פעמים.
רוב הצער שיש לנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו ולא היינו צריכים להגיד, שהצטערנו עליהם. החיים והמוות ביד הלשון. צריך להיזהר לא לפגוע בשום אדם, גם לא בילד שלך, אתה עלול לשבור אותו ח"ו עם המילים שלך.
מילה טובה שאומרים לשני, אין דיבור יפה מזה. אנשים מחכים למילה טובה. אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' עוד יותר, כי זה מחובר אחד אל שני, אהבת ה' ואהבת הבריות.
הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. זכינו להיות מתלמידיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה נקרא לדבר עם השם. הרבה אנשים לא יודעים לדבר עם השם, אפילו שהם דתיים. צריך לעזור להם, לקרב אותם אל הדרך הנפלאה הזו. הדלק של הבערה לה' זה התפילה האישית. לדבר עם
בורא עולם בלי ספר. בשפה שלך. תעמוד, תדבר עם ה', אל תעזוב את ה' עד שיתן לך. כל אחד רוצה הרבה בחיים, אז למה לא מתפללים? יש בעל בית לעולם שאוהב אותך, שרוצה להיטיב איתך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך! תבקש ממנו! תתפלל! "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מאומה, ושיהיה דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטן ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין רק בכל מקום שעומד אז, אפילו שוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה'". (הרב הקדוש מפשיסחא).
יהודי זה אש. אש להבה לה' יתברך. יהודי צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, שלא תהיה לו בעירה אחרת, רק בעירה לה', צריך להפוך את אש התאוות לאש קודש! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה! צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא, ולהפוך אותה לאש של תפילה! לאש של תורה! אש של אהבת ישראל! לא לבזבז אותה בתאוות! לא לבזבז אותה בשטויות! להכניס את האש הזאת, את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא, בתוך אותיות התפילה, בתוך הצעקות להשם. זה הדיבור הכי קדוש. התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם משה להגעיל את הכלים שהם לקחו מהשלל, וכמו שהשתמשו בהם, ככה מכשירים אותם. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", (לא,כג). וככה גם בעבודת השם. כשהלב בוער באש זרה לתאוות העולם הזה, צריך להגעיל אותו באש קודש. "כי כנגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה ח"ו, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו כמו שכתוב: כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש".
אם זה לא תפילה, אז זה כוחי ועוצם ידי. כל דבר שיש לאדם בחיים, העצה היחידה זה תפילה, איך? בתחנונים. לא מגיע לי כלום. הכל זה רחמים של ה'. שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה רבינו ודוד המלך, והיו יכולים לתלות שכרם במעשיהם הטובים ולא ביקשו מן המקום אלא שיתן להם חינם. כשאדם מתפלל בתחנונים, הוא מוסיף חן לתפילה שלו. הוא גם מצליח לעורר את המידה המופלאה של 'חנון' שאין מעצור על ידה מלהושיע.
להגיד תודה צריך עוד לפני שרואים את הישועה. תודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד ה' תושיע אותי אבל לפני כן שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה אתה נהיה כלי לקבל את הישועה. אבל על מה נגיד תודה. אני עכשיו בצרה, אז איך אני אגיד תודה? זאת כל העבודה שלנו! לדעת שאין עוד מלבדו, שהכל ממנו יתברך ושהכל לטובה, ואם מבינים שזה ככה, אז אפשר כבר להגיד תודה.
קבלנו פה כדי להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עלינו. על הכל צריך להודות. שום דבר לא מגיע לנו. אנחנו נושמים חמצן של חסד ששופע עלינו מרחמיו של יוצר בראשית. הביטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו. תורת חיים. נשמת חיינו. מלמדת אותנו איך לחיות נכון. אם לא אומרים תודה זה כפיות טובה. וזה שורש הרע. אדם צריך לזכור תמיד את כל הטובות שה' עשה עמו מיום היוולדו ועד עתה, ובפרט מה שה' קרב אותו וזיכה אותו לעשות מצוות רבות כל כך, שאי אפשר לספור ולשער את העשירות ברוחניות שיש לקטן שבקטנים ולפחות שבפחותים מישראל.
העיקר זה האמונה. בשביל זה באנו לעולם הזה. ככל שאדם ירבה בדיבורים של אמונה, כך תתחזק אצלו האמונה. "האמנתי כי אדבר". צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה, גם כשיש דברים קשים ח"ו. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו. עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. אתה צריך להאמין שהקב"ה מתכנן עכשיו את תוכנית ההצלה הפרטית שלך. לפעמים מבינים את הרבונו של עולם בתוך כמה ימים. לפעמים צריך כמה שנים. ולפעמים רק בתום המאה עשרים שנה נוכל לראות את הפאזל כולו ולהבין כמה ה' טוב, איך בעומק הדין היו מונחים עומקים של רחמים וסליחות.
למילים יש כוח עצום. דוקא בגלל זה צריך לפעמים לשתוק. "צריך שידע האדם כי הדיבור הוא חביב מכל ועל כן צריך לעשות מסגרת לפיו, על ידי מידת השתיקה, כמו שיש לו כסף וזהב ומרגליות, שטומנם בחדרו הפנימי בתוך כלי המיוחד לזה" .לפעמים אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו. תוותר, תשתוק, תראה איך הכל מסתדר הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.
שתיקה שוה זהב. פעם קרא הגאון רבי חנוך ורנר לבתו ואמר לה: "בואי וראי מה זה כיבוד הורים. גשי למזנון, יש שם פתק, הסתכלי בו". בפתק היה כתוב "עיין בגמרא מקום זה וזה" וזה ספורו של הפתק: אתמול אחיך שמואל ברוך היה אצלי ודיברנו בלימוד. אני אמרתי סברא. שמואל ברוך לא רצתה לסתור את דברי והשאיר את הפתק הזה. ואכן כשעיינתי בגמרא ראיתי שהוא צדק"!
אדם צריך להיזהר לא ליפול לכפירה הזו שקוראים לה מתאוננים. "ויהי העם כמתאוננים". על מה מתלוננים? אוי חם לי, אוי קר לי, אוי תפתחו, אוי תסגרו, אוי מה כאן כל הרעש הזה, אוי לא הספקתי לישון היום, אוי התפתיתי לאכול משהו ששמו לי ועכשיו יש לי כאב בטן, מתאוננים על כלום, למה? כי לא מרגישים את ה'. מין כפירה כזו. אוי אוי אוי ויי על כולם. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול לשם, אדם חייב להלחם בהסתרות האלה, לחזור לנקודה הקטנה שלו שמחברת אותו אל ה'. לסלק את הקוצים ולהגיע לשושנה. לסלק את כל ה - פגעו בי, קיפחו אותי, העליבו אותי, לא שפטו אותי בצורה נכונה, זה היה יכול להיות מוצלח ומישהו בא וקילקל לי, כל זה מנתק אותך מה'. אדם הוא חלק אלוק ממעל והוא מוכרח לחזור לאלוקיו, כי חוץ מאלוקים אין כלום.
"אנחנו צריכים לדעת שכולנו, כל דקה וכל רגע, אנחנו שושנה בין קוצים. לא משנה מה זה הקוצים: המחשבות שלנו, הבלבולים שלנו, העצביות שלנו, העצבים שלנו, העיקר שנזהה את השושנה ונדע שזה ה' אוהב, את הרגע הזה שאני יצאתי מהבלבולים, את הדקה הזו שהתגברתי להיות בשמחה, את הרגע הזה שידעתי שהכל הבל ואני צריך להידבק בנצח, בדבר האמיתי. בדקה הזאתי, ברגע הזה, נתתי לה' מתנה. זאת המתנה שהוא רוצה. הוא לא רוצה כתב של זהב. הוא לא רוצה כתר של יהלומים. הוא רוצה שושנים. הוא רוצה רק את הדבר הפשוט הזה. למצוא את השושנה שנמצאת אצלנו בתוך הלב. לסלק את הקוצים . ולהביא לו אותה במתנה". (באור פני מלך חיים).
הדבור הכי נפלא זה הברכות. הברכות שאנחנו מברכים אחד את השני. "לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך", כי אי אפשר לדעת מאין תבוא הישועה. ובשעה שמברך אדם את חברו יאמר בלבו: "יודע אני בעצמי שאיני ראוי שברכתי תעשה פירות, רק אני מברך אולי אמצא עת רצון ותקובל ברכתי מאת ה' השומע תפילת כל פה" (פלא יועץ).
רבקהל'ה בוגרת "סמינר בית"
פרק א
אמרה לי לפני שנים רבות בהומור שנון מנהלת סמינר ידועה, מנוחתה עדן, שהיא חוששת מן העולם הבא.
"מדוע"? התעניינתי. "הלוא זכויותיך עצומות הן, דורות של מתחנכות חסו וטופחו תחת כנפייך האדירות". "כן, זה נכון", השיבה, "אלא שדומני, שכאשר אגיע לשערי הגן ואציג את אישור הכניסה עם שאר ההמלצות בעניין זכויותי ישיב לי השומר השמיימי "אכן גבירתי את זכאית לגן עדן , אך צר לי , אין מקום... פשוט אין מקום"... "אין מקום", זו התשובה הלקונית ששמעה הגב' מינדה מינצהיימר אידישע מאמא קלאסית, מפיה של המנהלת הוותיקה חווה אופנשטוס שהביטה הלוך וחזור על תעודות התלמידה רבקהל'ה. "תחפשו לה סמינר אחר" המליצה המנהלת "אני בטוחה שיש סמינרים טובים עם מקום"... "אבל עברנו בשערי כל המוסדות, ושוחחנו עם המנהלות וקיבלנו אותה תשובה". ניסתה הגב' מינצהיימר לשדר מצוקה ולבקש רחמים "את בוודאי לא חושבת שנכון וראוי שבתי תשאר בבית?" שאלה רטורית האם המודאגת. "חלילה!" נימה של דאגה נמסכה בקולה של המנהלת אופנשטוס, "אבל תביני אותי גב' מינצהיימר, אין לי מקום... כל כתה מונה למעלה מ 36 בנות". הגב' מינצהיימר נואשת, סדוקה ותשושה, התרוממה מכסאה, הפטירה "תודה" ופנתה החוצה, זולפת דמעה או שתיים של "כלו כל הקיצים".
"נו אמא, יש סיכויים?" שאלה רבקהל'ה "בעוד יומיים פתיחת שנת הלימודים אני נורא מודאגת איפה אלמד?". "ודאי שיש סיכויים" ענתה האם, "הקב"ה יודע היטב איזה סמינר הכי יתאים לך, והוא כבר יסדר לך את המקום הטוב ביותר, שיביא לך את ההישגים הלימודיים והרוחניים המתאימים לך". בשעת לילה כשנכנס האב, האברך הצדיק – רבי יוחנן מינצהיימר לביתו, הוא מצא את אשתו בוכיה במטבח, הוא לא היה צריך לשאול מה הסיבה. רבקהל'ה, עתידה של רבקהל'ה לוט בערפל.
הוא מזג מים רותחים לכוס זכוכית, תחב לתוכה כפית קפה שחור ושתי כפיות סוכר עירבב, ופצח בנאום "רעייתי, השתדלות היא גזירת שמים, וחובה עלינו למלאה. אך תחושת התבזות פנימית והתפרקות נפשית מנסיונות כאלה ואחרים, היא עבירה. עשינו, פעלנו, השתדלנו, אולי אף מעבר לחובת ההשתדלות, מכאן ואילך אנחנו מעבירים את שרביט ההנהגה למלך הכל יכול, הלוא הוא הקדוש ברוך הוא". מינדה התעשתה ושאלה "יפה מאד, אבל איך בדיוק מעבירים את השרביט למלך..".
"פשוט מאד", הסביר יוחנן, "מחר אחרי תפילת שחרית נצעד יחדיו למעונו של גדול הדור, הלוא הוא הגאון מרביץ תורה לעדרים רבי יוסף חזקיהו אלמגור, נציג בפניו את התמונה, ומה שיפסוק אלו דברי אלוקים חיים. השכינה מדברת מגרונו. מנהיג הדור, שאין ספר שגורלה של בתנו נוגע ללבו, ומה שיאמר נעשה ונשמע".
שעה 08:15 בבוקר.
הרב אלמגור אוחז בסטנדר המיושן שלו, ומנגן סוגיה. על השולחן שלצידו ערימות ספרים, חלקם פתוחים.
הזוג מינצהיינר מציג לפניו את הנתונים "הילדה אמנם איננה המצטיינת שבכיתה, ציוניה בינוניים, אבל היא יראת שמים, עדינת נפש, עוזרת בעבודות הבית במסירות, ואחות מאד אחראית לאחיה". "נו, אז למה לא מקבלים אותה לסמינר?" מתעניין הרב. "כולם אומרים – אין מקום". משיבים המינצהיימרים. הרב אלמוג מסיר את משקפיו, מוציא מכיסו מטלית לבנבנה ומנקה העדשות "נו, נעבעבך, אין מקום וזה בטח גורם לכם לצער?". המינצהיימרים מהנהנים בראשם. "אין מה להצטער, אנחנו צריכים לשמוח גם כשיש בעיות" אמר הרב. "אבל מה נעשה עם לימודיה של רבקהל'ה? ילדה בכיתה ט לאן נשלח אותה!?" "אולי הרב מציע מוסד מחוץ לעיר?!!!" שאל ר' יוחנן. הרב אלמוג הרכיב את משקפיו, לחץ בבוהן ידו את רקתו השמאלית והרהר ממושכות. "הבת שלכם, תישאר בבית, סמינר בית. אני ממליץ לה להיות בקשר עם חברותיה, שתלמד את כל החומר גם מן המחברות של החברות, תקחו לה מורה מקצועית למקצועות החול.... ושתעשה את כל המבחנים, והכי חשוב שתשמור על צניעות ודרך ארץ, ואני מבטיח לה שהיא תזכה לחתן גדול מאד בתורה, גדול מאד בתורה!". הרב חוזר על כך בשלישית "חתן גדול מאד בתורה". המומים למדי חזרו השניים לביתם, 'סמינר בית' על תשובה כזו הם לא חלמו, פשוט לא חלמו!!! למינצהיימרים 10 ילדים, רבקהלה היא השלישית, ולאחריה אחים ואחיות קטנים. הוראתו של הרב אלמגור טלטלה אותה, ובמשך שעות ארוכות היא התסגרה בחדרה, בוכיה ונסערת "כל חברותי לומדות בסמינר, והרב פסק לי סמינר בית... אוי לאותה בושה". ... ומאז היא השכימה בכל בוקר, הכינה כריכים לאחיה הקטנים, הלבישה את הפעוטות, ניקתה את החדרים הפעילה מכונת כניסה. אחרי הכל התיישבה לעיין בצילומי המחברות של חברותיה. לפני הצהריים שפתה סירים על הגז והכינה ארוחה לקטנים השבים מבית הספר. שנה חלפה, שנתיים. השיגרה כך נידמה מצאה חן בעיניה. לא בדיוק. בוקר אחד הקדים אביה ר' יוחנן לשוב לביתו בשעה 11:00 בבוקר. הוא פתח את דלת והבחין ברבקהל'ה אוחזת במטאטא ובוכה. פניה העגומות שברו את ליבו. "חוזרים לרב אלמגור" החליט.
צועדים האב ובתו לבית המדרש, שופכים את ליבם, וממתינים למוצא פיו של גדול הדור "אני מבין שקשה לך, לא נעים לי לשמוע שאת שבורה, אבל בעזרת ד' תזכי לחתן מעולה מן המעולים, את תמשיכי לבכות, אבל תכווני שדמעותיך יפתחו לך את השער לזיווג הזה... בהצלחה".
עידן השיכודין.
כשהתחילו המינצהיימרים להתעניין לגבי שידוך, הופיעה לה – לא לפתע שאלת המחץ. "באיזה סמינר למדה הבת?". נו, לך תסביר להם שהיא בוגרת "סמינר בית", למרות שציוניה במבחנים היו בהחלט משופרים וטובים. "סמינר בית?", עיקמו את האף השדכנים והשדכניות, "מצטערים זה לא עובר מסך". כשרבקהל'ה היתה סמוך ונראה לגיל 20, החליט ר' יוחנן לעשות צעד. הוא נכנס לישיבת המצויינים הכי מפורסמת בעיר, ושוחח עם מספר בחורים ושאל כמשיח לפי תומו "מי הכי מתמיד, מי הכי מצטיין מביניכם, מי הבחור שראש הישיבה צופה לו גדולות?". כולם הצביעו על מושיק ארליך. "הראש ישיבה עושה לו כבוד גדול, המשגיח אוחז ממנו בעל מוסר מובחר" עידכנו הבחורים, "הוא עילוי יוצא מן הכלל", ובין לבין קיבל ר' יוחנן את כתובת המשפחה.
"שלום, אני שדכן ויש לי הצעה מצוינת לבנכם". "איפה היא לומדת?" שאלה הארליכית כמתבקש. ר' יוחנן הכניס שישה ליטרים אוויר לריאות והסביר "הרב אלמגור גדול הדור, פסק להוריה להשאירה בבית ולטפל באחיה הקטנים, וללמוד בעזרת המחברות של חברותיה ועוד מורה מקצועית, ציוניה טובים מאד...". האריכלים החמיצו פנים, ובצדק "מצטערים, לא מתאים לנו". הסצינה הזו חזרה על עצמה עוד פעם. בפעם השלישית אבי הנערה החליט לחשוף את עצמו, "מדובר בבתי, רבקל'ה, ואני מבקש את סליחתכם שהזהיתי רק כשדכן. אבל הרב אלמגור הבטיח שהיא תזכה בחתן בן תורה אמיתי, גדול בתורה ממש, ולכן פניתי אליכם. שמעתי על בנכם נצורות וגדולות. אני בהחלט מבין את תשובתכם השלילית, אבל בקשה קטנה לי אליכם. היכנסו למעונו של הרב אלמגור, והאזינו לדבריו... הוא פסק לה ב'סמינר בית', והוא בוודאי יודע מה הוא אומר". האריכלים ההמומים נועצו בראש הישיבה של בנם, הרב שמואל מינסטר, מתלמידיו המובהקים של הרב אלמגור "הרב אמר לה ללמוד ב' בסמינר בית'? זה טעון בירור, אני ניגש ליו, ונרד לעומקם של דברים" אמר ראש הישיבה. ראש הישיבה הרב מינסטר חזר לארליכים בשעת לילה מאוחרת. "כוס מים קרים בבקשה", ביקש. אחרי שברך "שהכל", נשען קלות על מסעד הכורסא ואמר "הרב אלמגור אמר לי במפורש,'תעשו בדיקה מקיפה כמו בדיקת חמץ בכל הסמינרים בארץ, ולא תמצאו יהלום מובחר כמו הרבקהל'ה של המינצהיימרים'... כן הוא אמר, אוזני שמעו ולא זר... ומדובר בפה קדוש ששוקל מילים...".
פרק ד
כדאי לאזכר למען הגילוי הנאות שגם ר' שאול ארליך אבי החתן שתה בנעוריו ממעיינות התורה והחוכמה של הרב אלמגור... כך שהדברים נכנסו ללבו. "נו טוב, ננסה. העילוי שלנו ייפגש עם בוגרת סמינר... סמינר בית? שיהיה סמינר בית". וכמובן, למותר לציין שחלף למעלה מעשור מהסיפור הזה, והזוג משה ורבקה ארליך שהתברכו עד כה בחמישה צאצאים, נוהגים מעת לעת לערוך "שבע ברכות" לזוגות צעירים, ולאוזני עשרות אוזניים משתאות מספר הרב מוישיק ארליך על הסמינר המאד מאד מאד מיוחד, שאשתו גמרה בהצטיינות. עובדה.
תפילה
רבונו של עולם
מכל הדברים שבעולם אני רוצה אותך, אותך, אותך. גם אם אני לפעמים מתבלבל לחשוב שיש דברים יותר מתוקים שאי אפשר בלעדיהם.
איזה נס קרה לי שזכיתי להתקרב אליך אבא, שזכיתי להכיר את הדרך הנפלאה הזו של התפילה האישית, הייתי קורא לה הזעקה האישית, שמרגיעה את הנפש, שמרפאה אותה.
כשלא טוב לי, כשכבד לי על הנשמה, בזמנים האלה שהנפש מתייסרת כי היא רוצה לצאת ממיצרי הגוף, כשאני רוצה להתקדש, להתקדש, להתקדש, הדבר שהכי מרגיע אותי, והכי משמח אותי, ונותן לי הכי הרבה כוח , זה לעמוד ולזעוק אליך מקירות לבבי המורתח. לחזור על משפט אחד עשרות פעמים, עד שהנפש נרגעת והיא עוברת למשפט נוסף, דומה אך קצת שונה, כי זה חייב להיות מדוייק, כי רק אז זה פועל.
כמה טוב שיש לי אותך ומה הייתי עושה בלעדיך. כשטוב לי, כשרע לי, כשמה שאני רוצה שיקרה נראה לי בלתי אפשרי כאילו שאני עומד בפני חומה בצורה שאין סכוי להבקיע אותה, אני בורח אליך. אם זה בלילה בהתבודדות, אם זה בחדר סגור בבית, או כשאני מאריך בתפילת שמונה עשרה וחוזר על המילים האלה עד שהנפש נרגעת. עד שאני מבין שאיתך אבא אין דבר כזה בלתי אפשרי כי אתה הרי כל יכול.
ברגעים האלה אני מבין שהמתיקות הכי גדולה, והשמחה הכי גדולה, והתרוממות הנפש הכי גדולה זה רק איתך. כי אז לא חסר לי שום דבר, ואני לא רוצה שום דבר, רק אותך. תן לי יד אבא. בעצם יד אחת לא מספיקה, אני צריך עכשיו שתי ידיים. שיקרבו אותי אליך ויתנו לי כוח להמשיך, להילחם ולנצח. כי כשהולכים איתך יד ביד אבא, חייבים לנצח.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
