"את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"(במדבר כח,ד). 'שאל ר"ע את רבי נחוניא הגדול: אמר לו במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה, סליק יתיב ארישא דדיקלא, א"ל: רבי אם נאמר (במדבר כח, ד) "כבש" למה נאמר "אחד"? אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו. א"ל: אחד מיוחד שבעדרו' וכו' (מגילה כח,א). 'גווזי - סריסין היו עבדים משרתים אותו, וקא מחו ליה לר"ע, סבורין היו שהיה קץ בחיי. אם נאמר כבש - את הכבש אחד תעשה בבקר' (רש"י). מניין ידע ר"נ הגדול שר"ע הוא ת"ח? בפשטות מעצם זה ששאלו בד"ת סימן שהוא ת"ח. אולם אולי הוא סתם עם הארץ שקרא פס' זה ורוצה במותו, כמו שחשדוהו?- לכן נראה שיש בזה עומק, לא רק שאל אותו למה חוזרת התורה בזה, שזה גם עם הארץ יכל לשאול, אלא רמז לו שהוא ת"ח, בזה שרמז לו שגם חוזרת התורה, וגם יש שינוי שנאמר "אחד" ולא "האחד" (שזה ממש בולט בלשון הפס', שנשמע לא תקין), ומצאנו בתורה שנאמר גם "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שמות כט,לט). אז מדוע כאן שונה ונאמר רק "אחד"?. מזה הבין ר"נ הגדול שלא רק שואל מכאן כי למד פס' זה, אלא משווה בין פס', כך שסימן שהוא ת"ח, שמתעמק. לכן הבין שגם שאלתו במה האריך ימים זה משום לימוד תורה, לדעת, ולא מעין רעה וכדו'. ורמז לו בשאלתו, כדי לומר שהוא מהת"ח שמעמיקים בדבריהם, ולכן גם שאלתו באה בשביל לדעת עומק הבנת דרכי ה' בעולם. נראה שאף רמז לו דווקא בשאלתו זו שהוא ת"ח, כיון שההסבר לפס' הוא 'אחד מיוחד שבעדרו', שכך רמז לו שגם הוא מיוחד בת"ח, ולא סתם עם הארץ או ת"ח קטן שיכול לקנאות בו (שירצה במותו). ויותר מזה, אם היה נאמר "האחד" זה היה מתפרש כ-ה' הידיעה מול הכבש השני, שהוא הראשון מבין השנים. מזה שלא נאמר ה' ידיעה יוצא שה"אחד" מתפרש כאחד ביחס לכל השאר. כך שדווקא הורדת המיוחדות (ה' הידיעה) היא זו שדווקא מעלה אותו. כך רמז על עצמו שלא מכירו כחשוב, ולכן חושבו לעם ארץ, אבל בעצם הוא מאוד חשוב אצל ת"ח, ולכן רגיל שמגלים לו דברים עמוקים, ולכן גם הוא שיגלה לו את סוד אריכות חייו. ואולי רמז לו דווקא בכבש המיוחד בעדרו, לרמז על היותו רועה (עדרו) שהוא עם תכונות נעלות, כמו שראתה בת כלבא שבוע: 'דהוה צניע ומעלי' (כתובות סב,ב), לכן יש לו עתיד להנהיג את הציבור בהיותו רועה נאמן, כמו המנהיגים הגדולים: '… ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן". ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה... אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי.. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן' וכו' (שמו"ר ב,ב). לכן רוצה לדעת איך להאריך חיים, כי רוצה שיאריך רנ"ה ימים, וגם הוא יאריך, וכך ינהיג רק בעוד הרבה שנים, אחרי פטירת רנ”ה. ולא רוצה שימות (רנ"ה) מוקדם, כיון שהוא בעל מידות, כרועה נאמן, ורק רוצה לדעת איך להאריך בעצמו ימים, שכך ינהיג אחריו בעוד הרבה זמן. ונראה שנרמז מעצמו בזה (אע"פ שר"ע לא התכוון, היה זה כעין 'ניבא ואינו יודע מה ניבא') שכמו שהכבש הראשון פותח את עבודת ה' במקדש, כך גם הוא יפתח פתח לתורה בבנ"י (עבודת ה' בתורה), שיהיה הוא המעמיד של התורה בעולם, שלאחר שימותו תלמידיו הראשונים יהיה העולם שמם, וע"י שיעמיד את תלמידיו השניים יהיה פתח לקיום התורה בעולם (יבמות סב,ב). ולכן צריך להאריך ימים, כדי שיספיק ללמד גם את השניים. ואולי ראה זאת רנ"ה ברוה"ק ולכן אמר להם שהוא ת"ח, רמז שהוא מגלה תורה בעולם, ולכן צריך להאריך ימים. ואולי רמז לו בכבש אחד, רמז על היותנו 'כבשה העומדת בין שבעים זאבים' (תנחומא "תולדות" סימן ה) וזה קשור למקדש (קרבן התמיד) לרמז שכיון שנחרב המקדש ואנו תחת יד שונאינו, אז הסכנה גדולה ביותר, ולכן צריך לדעת איך להאריך ימים, שכך יוכל להרבות תלמידים, כדי שעל אף הגזרות והמיתות שישנם, התורה תמשיך להתקיים בעולם. ונראה שרמז לו זאת אף בפס', מעבר להיותו הכבש המובחר שבעדר, רמז שהוא מעל אחרים, כרב מעל תלמידיו. גם יש בפס' רמז שבתחילת הפרשיה נאמר "צו את בני ישראל ואמרת אלהם" (במדבר כח,ב) וזה מזכיר את "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה" (ויקרא ו,ב) 'אין "צו" אלא זירוז - מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס' (ספרא). הרי שעל קרבן התמיד נאמר זירוז, ובפרט שיש בו חסרון כיס (ואף כאן נאמר "צו" לשון זירוז). אולם לכאורה תמוה, מה החסרון כיס הגדול שיש בעולה שהיא רק שני כבשים ביום? מסביר מרן פאר הדור גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "צו") שזה נאמר על הזמן שבו נילחמו צאצאי החשמונאים זה בזה, עלה להם יקר מאוד הכבשים לעולה (ולכן גם מובן שדרשו זאת על "צו" של אהרן ובניו, רמז לחשמונאים שהיו כהנים). ממילא זירוז ה"צו" נאמר בהקשר למלחמה, וזהו שרמז לו שבאים צרות ולכן הת"ח צריכים להאריך חיים כדי ללמד לכמה שיותר תלמידים. (ובכלל כדי שיזכה לחיות). ולזה אמר רנ"ה שהוא ת"ח וממילא שאלתו מוצרכת לו. אולי רמז ברמז לרנ"ה שהוא עצמו (ר"ע) מוכן למסור את עצמו על קידוש השם, כמו קרבן שעולה לה'. כמו שאמר לתלמידיו: 'אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו' (ברכות סא,ב). (חיכה כל ימיו לקיים זאת, כנראה שבכל ק"ש התחזק לרצות בזה, כך שזה בכל יום פעמים, כמו קרבן התמיד שבכל יום). ולכן רוצה לדעת איך להאריך ימים, כדי שכך יהיה שלמות, שלא ימות מוקדם מכח הקדושה (על קידוש השם) בשל כוונתו זו, אלא יאריך ימים (מכח הקדושה) ולבסוף יגיע למות על קידוש השם, שכך זה בשלמות. ובזה רמז לו על מעלתו, שרוצה למות על קידוש השם, ולכן יש בו מעלה של דרגת חמישים שערי בינה, שלכן הבין את מה שמשה לא הבין (כך הסביר החיד"א איך משה לא הבין את לימודו של ר"ע לתלמידיו). ממילא במעלה זו הוא המיוחד שבעדרו, ואת זה רמז לרנ"ה. לכן גם כשמת ר"ע: 'היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד' (ברכות סא,ב) שקשור ל"אחד" כמו "הכבש אחד". וכן גם נאמר בדברי ה' למשה: 'אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' (מנחות כט,ב). הרי שמעלתו קשורה עם "אחד" ('אדם אחד'). לכן ראוי לגלות לת"ח כמותו את סוד אריכות הימים. וכן אין זה משום שרוצה במותו, אלא כדי שיהיה הוא (ר"ע) בשלמות הקדושה כראוי, שיאריך ימים ולבסוף ימות על קידוש השם.