ר"ח סיון תשע"ז

פתיחה - שינוי הנהגת המדבר מהנהגת ארץ ישראל[1]

השבת זוכים אנו לפתוח את החומש הרביעי הוא חומש הפקודים (עפ"י יומא ס"ח ע"ב). כמו כן מכונה שבת זו לפני חג השבועות זמן מתן תורתנו – שבת כלה, כך מובא בספרי הדרוש של גדולים מחכמי הספרדים, ביניהם ברכת מועדיך לחיים לרב חיים פלאג'י, דברים אחדים לחיד"א, ובן איש חיל לרבינו יוסף חיים, זכר צדיקים וקדושים לברכה.  

תקופת החומש היא במשך כשלשים ותשע שנה, מהחודש הראשון בשנה השניה (פרשת בהעלותך במדבר ט' א ענין פסח שני[2]) עד עמידתם בכניסה לארץ ישראל, ותחילת ספר דברים הוא בשנת הארבעים לצאתם ממצרים ב'עשתי עשר חודש באחד לחודש' (דברים א' ג') הוא ראש חודש שבט.  בתחילת החומש הם עוברים מפקד שעפ"י גדולי המפרשים (רשב"ם, ספורנו, חזקוני) משמש כהכנה לכניסה לארץ ישראל. הנצי"ב בהקדמתו לחומש בפירושו העמק דבר  מבאר כי יש שינוי בצורת ההנהגה האלקית כלפי ישראל בין המדבר לבין ארץ ישראל, ובחומשנו יבואר התהליך ההדרגתי של חילוף אופני הנהגה אלו, וכך כתב בהקדמה זו: ...משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל, מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת 'תפארת' שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים...וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד, אלא לעת הצורך לפי ההכרח...ועל זה השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה (ג' ה') ויבדל אלקים בין האור ובין החושך – זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. מה שאין כן בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה, ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה, כמו ההולך בחשכת הלילה, או רק לפרקים היתה נרגשת ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר את חשכת הלילה. [יתכן שיסוד למשל זה הוא דברי הרמב"ם בפתיחת המורה נבוכים[3]].

אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני הפקודים שהיו עניינים שווים בחומר המעשה, ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות  ישראל. משום הכי בפעם הראשונה היה עפ"י סדר הדגלים  מד' רוחות כמרכבה לשכינה, והיה אפרים ראש הדגל וקודם למנשה, ולא כן בפקודי דפרשת פינחס בשנת הארבעים. [בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים בני מנשה וגו' (פינחס כ"ו כ"ח). בפרשת ויחי (בראשית מ"ח י"ד) הרחיב באר הנצי"ב ברכת יעקב לאפרים ומנשה, יסוד דבריו: הקדמת אפרים למנשה היא רק לעניינים הרוחניים בין חניית הדגלים המוזכרת בפרשתנו, לעומת זאת בהנהגת הטבע, מנשה נשאר על מעמדו ולכן במפקד על סף הכניסה לארץ מנשה קודם לאפרים, כמובא לעיל]. משום הכי רשום זה הענין מאוד, עד שראו חז"ל לקרוא שם להספר חומש הפקודים.

והנראה דעפ"י זו הכוונה אמרו חז"ל (שבת קט"ו ע"א) ד'ויהי בנסוע' (י' ל"ה)  הוא ספר בפני עצמו ללמדנו באשר התחלת השינוי היה [מענין המתאוננים לקמן י"א א']...וא"כ פרשה קטנה זו, היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל, עד שכל חלק הוא ספר בפני עצמו...עכ"ל הנצי"ב בהקדמתו. יסוד זה ישמש כ'אבן שתיה' לביאורו פרשיות שלימות במהלך ספר במדבר.

דגל (התורה) המורם ומתנופף לכל מחנות ישראל

בפרשתנו מדרש המקשר בין פרשתנו לחג שבועות שאנו בפתחו. יסוד דברי המדרש הכתוב בפרשתנו (במדבר ב' ב') אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ. ואלו דברי המדרש (במדבר רבה ב' ג'):

הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה (שיר השירים ב' ד')] בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים ס"ח י"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים ה' י') דגול מרבבה. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו אלואי [פירש מתנות כהונה: כמו הלואי] כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר (שם ב' ד') הביאני אל בית היין זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט' ה') ושתו ביין מסכתי הוי אל בית היין זה סיני, ודגלו עלי אהבה אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר (תהלים כ' ו') נרננה בישועתך וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם, ימלא ה' כל משאלותיך (תהלים שם) מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. עכ"ל המדרש.  

עפ"י דברי העץ יוסף בפירושו למדרש, משמעות 'דגלים' זה סדרים. ובלשונו: הדגלים שעשו ישראל בסדרן מכוון לענין סדרי המלאכים למעלה ורמוזים עליהם.

בהמשך המדרש, מבאר כי לכל שבט היה דגל כפשוטו צבוע לפי צבע אבנו בחושן הכתובה בפרשת תצוה (שמות כ"ח ט"ו-י"ז) וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ. רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ. וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד. וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם...

ובהמשך המדרש (שם ז'): באותות - סימנין היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע לכל מפה ומפה, כל שבט ושבט נשיא שלו, צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו. ראובן - אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, שמעון - פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם, לוי - ברקת ומפה שלו צבוע שליש לבן ושליש שחור ושליש אדום ומצוייר עליו אורים ותומים, יהודה - נופך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה...

ובשיר השירים רבה (פרשה ב' אות י"ג על הכתוב 'ודגלו עלי אהבה'] אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומעשים טובים, ובאהבה גדולה קבלתי אותם. ובפירוש כנפי יונה להרב ברוך ב"ר יונה עטלזון (מובא באוצר מדרשי שיר השירים מהדורת זכרון אהרן, ירושלים תשע"ו) כתב: ...ומכונה התורה בדגל, כי כמו הדגל הוא לאות מיישיר למערכת הצבא, כן התורה היא לנו לדגל ההיישרה איך ללחום מלחמת תנופה נגד היצר.

פירושים רבים נאמרו על דברי מדרש אלו, נביא כמה מהם.

הדגלים מראים מעלתם ובחירתם של ישראל

בצפנת פענח לרבי יוסף מטראני[4] (במדבר דרוש שני) כתב:...ואיכא למיידק מה ראו ישראל להתאוות דגלים שראו, וכי לא ראו בפמליא של מעלה דבר חמדה אלא זה, והלוא גובה להם ויראה להם מה שאין הפה יכול לדבר, ולא חמדו אלא הדגלים שיש במלכותא דארעא כיוצא בהם...ועוד דקאמר ...עושה אתכם דגלים דגלים, היה לו לומר שאני עושה לכם דגלים דגלים... ויש לפרש דאמרו בפרק 'אין דורשין' (חגיגה ט"ז ע"א) גבי עובדא ד'אחר דחזא למט"ט דאתיהיב ליה רשותא למיתב, סבר שתי רשויות יש ח"ו. ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. מאי דרש, 'ואתא מרבבות קודש' (דברים ל"ג ע"ב) אות הוא מרבבה שלו, ומר אמר 'דגול מרבבה' דוגמא הוא ברבבה שלו. והך ד'ואתה מרבבות קודש' במעמד הר סיני כתיב שירדו כל צבאות פמליא של מעלה במזמוטי חתן [ב'ערוך' פירש בחגיגה י"ד ע"ב: זמירות שאומרין לפני חתן וכלה כדי לשמחן] אלא שמחנה שכינה כ"ב אלף הוו, והיינו דכתיב (תהלים ס"ח י"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש' והיינו דכתיב 'ואתה מרבבות קודש – אות הוא מרבבה שלו' ששם היתה מרכבה לשכינה. ובמה היה ניכר – בדגלים, והיינו דכתיב 'דגול מרבבה' כמו שדרשו בחגיגה. וכיוון שהגיעו ישראל למעלה זו שעמדו על הר סיני לקבל תורה ומצוות, ידעו מעתה כי בהם בהר ה' לשנו ולהשרות שכינתו עליהם מכל העמים אשר על פני האדמה...מעתה נתאוו שיהיו הם מצויינים וידועים לכל גויי הארץ שהם מרכבה לשכינה ושמחת עולם על ראשם, כשם שאותה פמליא של מעלה כ"ב אלף היו מצויינים ומדוגלים באותות, למען דעת כי שם נקרא שם ה' צבאות עליהם. כך נתאוו להיות בעוה"ז שיהיו הם מרכבה לשכינה ומסויימים לכל באי עולם...אמר להם 'חייכם שאני עושה אתכם דגלים דגלים כמו ששאלתם', דכתיב 'ימלא ה' כל משאלותיך'...שבזה הורה הקב"ה שחשובים אנו לפניו כפמליא שלו וראויים אנו לקלס ולשבח כמותם. עשה אותם הקב"ה [כ]פמליא של מעלה...עכ"ל הצפנת פענח. 

הדגלים מרמזים על שינוי הכוחות והתפקידים של כל יהודי

בתורת יחיאל לרב עקיבא יהוסף שלזינגר זצ"ל (מגדולי תלמידי החת"ם סופר זיע"א, מפורסם בספרו 'לב העברי' ביאור בהרחבה צוואתו המוסרית של רבו הגדול). כתב: ...דע כמו מלך בשר ודם מסדר חיילותיו, איש על משמרתו, חכמים ופרשים יועצים וסופרים וכו' ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, כשצריך למלחמה שולח שרי חיל, כשצריך לעצה מקבץ יועצים וכו'...ועל דרך זה בשרשי נשמות אינו דומה, יש אשר שרשו בחסד רודף גמילות חסדים, ואשר בגבורה מרבה סגופים ותעניתים וכו'. ועל דרך זה י"ב שבטים, כל שבט מחזיק דרכו עפ"י מדותיו ובכלליות נעשה כסא שלם, כי אם מבקש מקום לה' בחסד, ימצא אצל שבטו של זה, וכן כולם. מה שאין כן בתערובות יש קטרוג כמה פעמים, כשצריך גמ"ח ופוגע בזה של 'גבורות' ולא ימצא בו חסד כל כך. מה שאין כן אם יש סדרים לא יהיה קטרוג, כי ידע שאין זה מקומו, מי ידרוש רפואה אצל שרי חיל, וכי זה אומנתו?! ועל דרך זה מלאכי מעלה יש להם סדרים – חיות ושרפים, חיות הם ע"י חסדים שעושים בני ישראל, כי כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד (עפ"י אבות ד' י"ג). ושרפים ע"י גבורות תעניתים ושבירת התאווה של בני ישראל...ועל זה התאוו שיהיה להם לישראל דגלים וסדרים כאלו כמו למעלה, ושוב בכח זה 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו' (במדבר בלק כ"ד ב') ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואין מעורבין (רש"י שם)... כי אם שיהיה איש איש על משמרתו...עכ"ל התורת יחיאל.  

לקיחת הלויים אינה מתוך 'הורדה' של הַבְּכוֹרִים

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־ בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם (במדבר ג' י"א-י"ב). אומר על כך מדרש רבה בפרשתנו (במדבר רבה ג' ד'): וידבר ה' אל משה לאמר ואני הנה לקחתי וגו'. 'ואני' בשמחה 'הנה' ברצון, דברי ר' ישמעאל. אמרו לו תלמידיו, רבינו לפי שהוא אומר (בראשית ו' י"ז) ואני הנני מביא את המבול מים, שומע אני יש שמחה לפני המקום. אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו, וכן הוא אומר (משלי י"א י') בטוב צדיקים תעלוץ קריה וגו' ואומר (תהלים ג' ח'-ט') שיני רשעים שברת וגו' ואומר (שם) לה' הישועה וגו' ואומר (שם י' ט"ז) ה' מלך עולם ועד אבדו וגו' ואומר (שם ק"ד ל"ה) יתמו חטאים וגו' ואומר (משלי שם) ובאבד רשעים רנה. רבי נתן אומר 'ואני' מוסיף אני על חבתן [בתוספת 'ו' המוסיפה על האמור למעלה. עפ"י מדרש רבה המבואר] 'הנה' בשמחה וכן הוא אומר (שמות ד' י"ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. [כלומר תיבת 'הנה' מלמדת לשון שמחה שהקב"ה שמח על מינוי הלוויים].

מבאר הרב יעקב קראנץ – ה'מגיד מדובנא' בספרו אהל יעקב (בראשית ויחי ד"ה ויקח יוסף)... וכלל הענין כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, כי כשירצה האדם לבכר בנו הקטן על פני בנו הבכור לתתו יורש פי שנים, אזי מההכרח יגרע חלק הבכור ע"י העדפת אחיו הקטן ממנו. אבל לא כן מדתו יתברך בשירצה להגדיל ולהעדיף חלק הקטן על הגדול, לא יפחות ולא יגרע דבר מחלק הגדול להעדיף בו חלק הקטן כמרז"ל [כמאמרם ז"ל (חולין ס')] משמים מיהבי יהבי משקל לא שקלי. אולם מדת טובו יתברך הוא להניח הגדול על מנת חלקו אשר לו, אבל הוא מוסיף ומגדיל חלק הקטן מאוצרו הטוב. והוא שאמרו ז"ל במדרש (שם) לפי שהוא אומר 'ואני הנה לקחתי את הלויים תחת כל בכור' שומע אני מיום ההוא ואילך לא יהיו הבכורות קדושים, תלמוד לומר 'לי יהיו' מלמד שהם צריכים פדיון [עכ"ל המדרש]. רצה לומר כי הקב"ה רצה לחבב לו הלויים ולקדשם תחת הבכורים, ולאשר כי מדרכו יתברך אך 'למיהב ולא למישקל' על כן לא גרע מאומה מקדושת הבכורים וחיבתם, אבל נשארו ביקרת קדושתם כאשר היו, על כן יהיו צריכים פדיון. וללויים נדבה רוחו אותם לחבבם ולקדשם בתוספת על הבכורים מדיליה. והוא שרצו ז"ל מוסיף [ו]אני על חיבתם, כלומר אוסיף ללויים משלי מבלי לגרוע לקחת מהבכורים חלק קדושתם, ועל זה אמרו 'הנה' בשמחה...עכ"ל המגיד מדובנא.

אליסף בן דעואל – בן רעואל, ביאור השינוי

בבת עין לאדמו"ר מאווריטש הרב אברהם דב זלה"ה (אחרית ימיו בצפת) ביאר בפרשתנו: ...הנה שבט גד מרמז לבחינת 'דעת'...כי בחינת 'דעת' כולל כל השבע מדות קדושות, ותיבת 'גד' גימטריא שבע, וגם ר"ת גומל דלים, היינו לידע באמת שמצד מעשיו הוא רק בחינת דל, והבורא ית"ש גומל עמו חסד חינם...וזה הוא עיקר רצון הבורא ית"ש לדעת שהכל הוא חסד אל. וזה מרמז לנו התורה אצל שבט גד, שמרמז על בחינת דעת – דעו אל, פירוש שידע שהכל הוא חסד אל, ואז הוא – רעו אל, פירוש אז הוא רצון ורעותא דיליה. עכ"ל הבת עין.     

המשמעות הכפולה של ענין המנין

במי מרום (נמוקי המקראות) כותב הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל: בתוכן המנין שני דברים: האחד - שפרט למנוי אין דבר אחר נכנס לכלל המנין, ובכלל אין זקוקים לו, והשני – שכל המנוי, הכרחי לצורך הדבר שבשבילו נמנה, ולא יתכן שיחסר אחד מכלל המנויים. כאשר נבחרו ישראל לעם הקודש וקבלו את התורה ואח"כ בנו את המשכן, שהם היסודות עליהם קיימת ההויה, דרוש היה לגלות [שלקיומה] יש מנין מיוחד...לכל מי שמחוץ למנין – אין זקוקים כלל...ולעומת זאת מכל המנויים אין לחסר אפילו אחד, שמבלעדיו המנין כולו חסר... עכ"ל הגרי"מ חרל"פ זצ"ל.