'ר"ע אומר: למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא' "בבקר זרע את זרעך" וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב). ע"פ זה מובא בגאונים (רב נטוראי גאון ורב האי גאון) 'ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן [אשה]' (אוצר גאונים). ומנהגנו עד לג (או לד) בעומר כיון שפסקו אז מלמות 'נוהגים שלא להסתפר עד לג לעמר, שאומרים שאז פסקו מלמות' וכו' (שו"ע תצג,ב). מניין שלא מתו לאחר לג, הרי בגמ' נאמר עד שבועות?- בספר 'המנהיג' מובא בשם ר"ז: 'שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד: מפסח ועד פרוס העצרת' וכו' , מימלא יש מקור בגמ' בנוסח זה. (אלא שמצד החשבון יש בו בעיה, וכן בעיה שסתם פרוס זה סמוך) אולם כיון שזה רק מקור אחד בגמ', אז קצת משמע שאינו מוסמך כ"ך, שאולי זהו טעות סופר (או שהוסיף פרוס שכוונתו סמוך לעצרת כדי לדייק יותר, ולא שבא לשנות את התאריכים מהגמ'). ויש הסבר של המהרי"ל 'שמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה', ויוצא ש-'נמצא שלא מתו רק לב יום'. (אלא שחשבונו בעייתי שמחשיב שבע שבתות ואיסרו חג, כך שיוצא שחל באותו יום מחשיב כיומיים [אא"כ נעמיד שמתו לג יום, אלא שלא אומר כך]) שזו סברה יפה, אבל מניין לו זאת?. והנה במאירי מובא 'וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו. וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן'. אלא שזה נגד דברי הגמ', ולכן אע"פ שדברי הגאונים הם קבלה בידם ומוסמך, מה נעשה שזה נגד הגמ'?- ואמנם אפשר לפרש את הגמ' שאין הכוונה שמתו בכל ימי ספירת העומר, אלא בא לומר שמתו בזמן ספירת העומר, כיון שהם ימי דין, ולכן מדגיש בין פסח לעצרת, שהם ימי התעלות- ודוחק. או שכוונת הגמ' שלא מתו אחרי שבועות כיון שזהו זמן מתן תורה,ולכן לא הגיעו עד לשם, אבל בפועל לא מתו אלא רק עד לג בעומר. והנה אלמלי שבהלכה היתה המסורת שפסק בלג בעומר, יכולנו לומר שדבריו 'שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה' הכוונה שרק בו פסקה המיתה, אבל אח"כ המשיך. שכעין זכותו של רשב"י (שגם נולד בל"ג בעומר) הועילה שלא ימותו אותו יום, וכיון שאותו יום בשל ההפסקה עשוהו ליום שאין להתענות בו, אז זה כבר פגם מרצף האבלות ולכן מאז לא אבלים יותר, אע"פ שהמשיכו תלמידי ר"ע למות גם אח"כ, עד עצרת. וע"פ המהר"ל, שפסקו מלמות בלג בעומר, אבל אם כבר חלו קודם לג, היו מתים גם אח"כ עד שבועות, יוצא ששני המסורות מתיישבים היטב. אלא שעדיין קצת תמוה מדוע אין לזה רמז בגמ' כלל. והנה בניגוד לדברי הגמ', מובא בתנחומא: 'רבי עקיבא אומר: "בבקר זרע את זרעך" אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך. מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו, ומתו כולם. ואילולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו, לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו' (תנחומא חיי שרה סימן ו). הרי שהיו לו שלוש מאות ולא כד אלף. ואמנם כאן נאמר 'בנערותו' כך שאולי התווספו אח"כ עוד. בכ"ז מההמשך 'ומתו כולם, ואלמלי שהעמיד..' משמע רק הם היו. ואמנם אפשר לידחק ולומר שהתווספו בהמשך, ועל כולם אומר ש'מתו כולם'. ומה שפרט שלוש מאות זה משום שהם הראשונים, שאומר כנגד 'אם העמדת תלמידים בנערותך' את מה שהיה בנערותו שלו, אלא שהתווספו אח"כ עוד. אולם אולי אפשר לומר שבפועל היו לו כד אלף תלמידים (ובבראשית רבה סא,ג, נאמר 'יב אלף תלמידים', אולי כל זוג מחשיב כאחד בשל אחדותם, כמו שבגמ' מופיעים כזוגות ולא ככב אלף) אולם הרצינים שבהם היו שלוש מאות שהתלוו אליו מראשיתו ולכן הם העיקריים. אם נעמיד כך אז אולי יהיה אפשר לומר שבאמת כלל תלמידיו, שהם כד אלף התלמידים מתו מפסח ועד עצרת, וכך מעידה הברייתא. אולם אותם שלוש מאות תלמידים מובחרים מתו רק עד לג בעומר, ולכן עיקר האבלות היא עד אז, שאז נחשב כעין שפסקו מלמות, כיון שהם עיקר הצער שעליו אבלים, ולכן האבלות מפסיקה בלג בעומר. ולפי זה יובן שגם בגאונים חלקו האם עד עצרת, ככלל תלמידיו, או עד לג כעיקר תלמידיו. ואולי אפשר שאחרי שמתו הכד אלף העמיד עוד תלמידים, וגם אלו מתו בזמן הספירה אבל רק עד לג, ולכן המסורת שבלג פסקו מלמות מתייחס אליהם, שמראה שעיקר הזמן דין הוא עד לג בעומר (ועל כולם קורא ר"ע: 'הראשונים לא מתו..' [תנחומא]), ואולי לכן חלקו בגאונים האם עד שבועות, כתלמידיו הראשונים, או עד לג כתלמידיו הנוספים שאז היה שבר חזק יותר שהתורה נישכחת