מזכה הרבים רבי שלמה שטנצל זצ"ל
 

ערש"ק פר' בשלח, תשמ"ז

ממדרש תנחומא ריש שמות משמע, כי יסורין נותנים לא כעונש על מעשה הילד, אלא להיפך כאשר הילד מיוסר, מסוגל הוא להיבנות, וזהו את אשר יאהב ה' יוכיח, עוד לפני המעשה וכנראה לכן המדרש עשה זאת כהקדמה לספר שמות, שהייסורין שעם ישראל קיבל קודם מתן תורה נועדו לשבור את גובה ליבם, להשפילם עד דכא אצל האומה השפילה כמצרים שהבהמה הייתה אלילם, שפלות במקום כה נמוך מתוך שיעבוד ועבדות לנשמה הישראלית הגבוה בתכלית, ומשך רד"ו שנים, הנשמה היהודית פרכסה בתוך כילאה בערוות מצרים, ושם בשפלות ובתוך אוירה כה גסה להמשיך את היהדות, לחנך את הילדים בלי לשנות שמם שפתם ומלבושיהן, כאשר מטבע העבד השפל לרצות להיתדמות אפילו חיצונית לאדונו, מכאן אומה שלימה לא מזדהה ולא משתייכת לאומה גדולה חזקה מתנשאת, השולטת בעבדיהם היהודים, משך רד"ו שנים אך כנראה מה שהחזיקם ברוממות בלי להזדהות ולהשתייך לחברה בה הם חיים, היתה התקווה והמטרה שהייתה מול עיניהם כל השנים, אבות העולם, הערכים  הם בתוך ליבם היה בחופש, את ידיהם חינכו לקראת אותה מטרה תקוה, מרחק הזמן או קרבתה של הגאולה לא השפיעה עליהם לנטוש את אמונתם שהיתה ודאית וברורה, הייסורין חישלו את ליבם ומוחם ואת אמונתם, זאת כהקדמה למתן התורה, לעשות את ליבם המיוסר והדבק במטרה כאשר הוכח זאת מעל כל צל של ספק משך רדו שנים, שהם לא נטו כי הוא זה מאורח חייהם יסודות אישיותם ויציבם, וביסיום הדברים מיד נגאלו ממצרים, יצאו למדבר לאחר רדו שנים שנים עשר השבטים, 12 קבוצות מאורגנות, כל יהודי מיד ידע את מקומו, כל יהודי ידע יחוסו כשרותו למעלה בקודש, לעומת המצרים שבמכת הבכרות הוכח ממיתת כמה בכורות בכל משפחה, עד כמה מטונפים הם שבורים בתוך ליבם בשיא ההרס כאשר כלפי חוץ מופיעים כאדונים תרבותים, ואצל בני ישראל בתוך תועבת מצרים הם הצליחו לשמור על טהרתם, לגדל ילדים על גבי ילדים ודורות על דורות, בטהרה ובנאמנות, כי ה' היה בלבם אותו יראו וירה זו שמרה אותם בתקופות הקשות מנשוא, זה לך הסימן המובהק להיותינו המובחרים מכל האומות, ולכן אותנו קידש ונתן לנו תורה אמת וחיי עולם נטע בתוכינו

האדם מורכב מגוף נפש רוח ונשמה, כל חלק מטביע בו את השפעתו.

ערכים – מלשון "ער", למה שהאדם "ער" לו יש "ערך" בעיניו, לאשר אדיש, סימן להעדר ערך, האוכל בתאוה, מניע את הגוף יוצר בו רשמים, או את הרצון השייך לנפש, שניהם הגוף והנפש שייכים לחלק הגופני התחתון, ואילו הרטח והנשמה שייכים לחלק העליון של האדם, ד' כחות אלו שנים גופניים ושנים רוחניים כולים את החלק הבהמי והחלק האלקי של האדם, האדם עצמו נמצא באמצע, בהמקום ונקודת "הבחירה" בין טוב לרע, בין גוף לנשמה, בין מלאכי לבהמי, "נקודת הבחירה" צריכה להיות שקטה במנוחה לא נוטה לאף צד, הגוף נוטה למטה, הנשמה למעלה ונקודת הבחירה "שוקלת" ובוחרת, נקודת הבחירה היא "עכשוית" לבההמה דרכה סלולה בטבעה, כמו למלאך דרכו הרוחנית, אדם – לשון "אדמה" לדמות ומחשבה, תבונה ושיקל דעת, האדם יוצא כליל מתוך כל הנבראים והברואים למעלה ולמטה, האדם הוא "הווה" עכשוי, עליו להחליט כל הווה והווה ולצעוד מחדש לכיוון שבחר, ולכן רק באדם שייך לקרוא עליו: "ועתה ישראל, מה ה' א' שואל מעמך כי אם ליראה", אדם צריך "עתה" לשאול עצמו מה? והתשובה ליראה, יראת שמים, איננה דומה ליראה מסכנה מאויב חיה רעה יראת שמים באה לאדם לאחר שהוא עצמו מציב אישיותו מול ד' יתברך, ומתאמץ לעמוד מולו, אז באה היראה של ד', משא"כ ביראות אחרות האדם נגרר ולא גורר וקובע בעצמו,

אולי הדבר מרומז כי ביעלה ויבוא ויגיע ויראה, בדברים ואף היראות האחרות הולכים כדרכם והרגלם, יראת שמים צריכה לעם "יעלה" עליה ומאמץ יגיעה, ואז יגיע יגע ב"מקום" ו"יראה" לאחר היגיעה האדם "רואה" ונראה, אומרי זאת בראש חודש או בחג שאז ישנה התחדשות, כל עבודת השי"ת שייכת לנקודת ההתחלה, הראשית, כאשר קובע את דרכו מחדש על בסיס זה, באים כל ההשגות הנוספות וצומחות מזה עצמו, כל בעל חי נאמר עליו כאן נמצא כאן היה, הוא וצאצאיו ממשיכים ללא מאמץ וחינוך, אלא מטבעו, אפילו במעלותיו כמו צניעות מחתול וזרוזיות מנמלה, גם אם הבעל חי יתייתם בקטנותו, ולא ישכון ליד בעל חי, הוא יגיע אל הצניעות והזריזות לבד, הוא מוכן מעצמו לכך, משא"כ בן אדם, נראה שבתכונות היסודיות, כמו טוב ורע אמת ושקר, בטבע יודע האדם מעצמו שרצח הוא רע וחמלה הוא טוב, אבל להגיע לתכונות גבוהות כמו יראה ואהבת השי"ת, זוהי תכונה נרכשת ונקנית ולא תכונה מורשת, תירגול, ובחירה עכשוית מביאות לעשיית היראה ואהבה, בתכונת הבחירה בלבד נמדד האדם, יראת השי"ת הוא השורש הגדול של כח הבחירה, ממנו יתד ופינה לכל הבחירות הבאות.

הפירוש לרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה כותב, כי האמונה, הוא יסוד התנועה הא' הנעה והמתנועעת.

בנו של הרמב"ם רבי אברהם, כותב כי הצורה והציור הם העיקרים שצריכים לצאת מכל מצוה

הצורה על החומר באה מבחוץ, החמר מרבה חומר זהו תפקידו, הצרוה חוקקת מסתתת את החומר מקטינה את החומר ויוצרת צורה, הצורה עצמה היא רוחנית, השייכת לעולם בדימוי, בחושך לא רואים, הצורה שייכת לתחום הרוח, השאלה עכשיו למה הוא מושך, אם לחומר סימן שהמעצב היה חורמי, ורוח הטומאה הוכנסה לחומר, ואם הכיוון רוחני, כמו כתב ספר תורה, הרי שהוא רוחני.