מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל 

ההקלדה לא עברה הגהה, והיא מכילה טעויות הקלדה. 

מדוע בר"ה לא כתוב יום הגדול הנורא, ודוקא בשבת הגדול לאמר שהרגשה זאת נמצאת בשבת הגדול יותר מר"ה, מדוע דוקא בפסח, היתה לי קושיה, הרמב"ן באני אגשה את לב פרעה אומר הרמב"ן שני מהלכים א) פרעה היה שולח היהודים אך לא לשוב לשמיא, אבל הקלות הוא ישלח, והקב"ה רצה שישלם לשם שמיא ולא בגלל המכות ולכן אני אשה את לב פרעה, וא"כ מדוע במכת בכורות שלח, מדוע לא היה תקשה את לבו אפי' שגם בנו מת, התחלתי להבין שהרי לך מהלך אחר, שילוחו הי' לא בגלל מכת בכורות, אלא היצאית מצרים היה דבבר נורא שקרה, והוא כתוב מורא גדול אני ולא שליח אני ולא אחר, ירדה כזאת מורא על הבריות, ומפחד זה מתו הבכורות, המהר"ל והמעין דבר אומרים באותו מהלך מדוע דוקא הבכורים מתו, זאת בגלל שבכור הם ראשית וממילא יותר רוחנים ולכן הרגישו יותר את המורא שמתגלה וגם הבכורות מישראל יכלו למות ולכן צמים עד היום, וקרבן פסח הדין עליהם.

בעל ההגדה אומר פסוק ובמוראים גדולים, בגילויו יש אחד בגילוי למלה והשני בגילוי הלב, בדרך שכ' הרמב"ן במסכת האדו הי' אחרת נס נסתר ואם כן לכיה שאינה מאירה שם דים משדד מערכים שעל, אך לא כנסת הולך נגד הטבע, ואילו ההנהגה עד פרעה עם ישראל במדבר, וע"ז ושמי ה' לא נודעתי להם באספקליה המאירה תמיד הנהגה בשמו ובלב – אחד. זהו במוראים גדולים אחרי הנהגה והשני בלב. בלמעלה – בכורים מתו, ובלב ישראל – צר מהפכה שהם היו רד"ו שנים בגלות, איך נראו בקטנות המוח בשעבוד כזה, מידת הדין קיטרגה הללו עובדי ע"ז, ביפגע של חצות לילה שנתגלה מורא גדול בחוץ נתגלה בו בפנים, אז נתגלה בלב הקדוש כלל ישראל במדרגה הגבוהה ביותר, לא להכירם בגדלות המוחין בהשגות גבוהות, ומזה נבנה כלל ישראל, עמלו באת וכן חמישים יום הם רא מקלב הרש"ז אור שקנו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, בחצות הלילה מלמעלה ירד עליהם גדלות המוחין, במתן תורה היה מצב של עבדה מצידם, זוהי הנקודה הפנימית של יציאת מצרים של מוראים גדולים, ובכך נתגלה כל הגדלות של כלל ישראל, ולכן אני ולא מלאכך ושליח, אני ולא אחר התעלות ופחד כזה שנפל לא קרה מעולם וע"ז קוראים בשבת הגדול יום בוא ה' הגדול והנורא שזה שייך ליציאת מצרים, כל הימים הטובים ואפילו ר"ה כתוב זכר ליציאת מצרים, ללא המורא ביציאת מצרים לא היה לנו ציור של יראת שמים, למורא של יום הדין ר"ה, או שבועות צריך להגיע ליציאת מצרים, בנקודה זו נתגלה ללא מורא גדולים אלא של יציאת מצרים לא היינו זוכים לקבלת התורה, וזה שפרה רץ לשלח את ישראל לא בגלל שבנו מת, אל בגלל המורא שירד מהשמים פרעה בא היכן משה אהרן שרון, גזר לא שייך בתורה מורא – בחוץ – בופנים מסביב לזה מסתובבים עם ישראל בל הארוח בפרשת תצוה כ' בשכינה בתוכם, אומר האבן אזרא, שהכל הי' לגלות שכינה בכלל ישראל והרעק"א כ' יפה פירש"י יסוד כלל ישראל – בשכנתי בתוכם, מוכרח להיות גילוי שכינה, ומשה טען שלא יזוז ממקומו, משה רבינו ראה שלא מספיק גילוי של לוחות הראשונות אלא צריך למעלה מתורה בלוחות שניות, י"ג מידות יום כיפור וכו' ראה שמקום גבוה צריך לא התקנה, השוכן אתך בתוך טומאים נכון יש טומאה אך ש וכן בתוך טומאתו, וזה יום הכפורים, דהכל הסגתה כיבוד שמשכני בתוכם.

ר' צדוק הכהן אומר שהשכינה נמצאת ביהודי חוטא  אין זה גלות, גלות היא כשהשכינה צריכה לעסוק עם לא ולכין איתשוארוץ לג מלך ביד ה', זהו גלות שכינה שהשכנה צריכה להכנס ללב גני אולם בלב יהודי זהו מקומה אף בחטאה, יהודי לא ג ללא שכינה זהו מציאותו, ההתחלה זהו ביציאת מצרים זהו מורא גדול, בגילוי שכינה – גוי מה, ויהודי במצוותיו יכול להגן, הרעץ שג או אומר כשמסתכלים על שמש אפשר להתעורר, לראות שכינה א"א אך כמו שהשכינה היא שמש, א' היא מגן שלא יתעוור, וזה מצוות, שהן מגינגות וזהו שמש מגן שלא יהיה ניזוק מהגילויים, וממילא הכל שייך ליצ"מ, שם ר"ה יונק מיצי"מ

וזה אומר הרמב"ן תפילין לטוטפות, הרמב"ן אומר שבתפילין אינו נמשך לשחוק אלא לאית וצדק, וכשבראשו הוא ענו וירא שמים איך? בתפילין לא שצריך להיות אלא ממש, כיון שבתפילין ינקתו מהמוראים ביצ"מ, כל יום בהנחה יורד גילוי שכינה ועל מורא גדול זה נבנה כלל ישראל, יש לנו שתי הלכות ליום ר"ה וניסן – פסח אם היינו זוכו היינו נושאים משען גדול של יר"ש.