'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם"' (משנה; ר"ה א,ב). 'באחד בתשרי ר"ה לשנים … רב נחמן בר יצחק אמר לדין, דכתיב (דברים יא, יב): "מראשית השנה ועד אחרית שנה", מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? דכתיב (תהלים פא, ד): "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה, וכתיב (תהלים פא, ה): "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"' (ר"ה ח,א-ב). 'רב נחמן בר יצחק אמר – ר"ה לשנים דתנן הכא, לדין תנא, שהקב"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא. דכתיב עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה – הנגזרות עליה. שהחדש מתכסה בו – לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה' (רש"י). המשנה אומרת שיש דין בר"ה, והגמ' (בהקשר למשנה אחרת, שרנב”י מעמיד אותה לעניין הדין בר”ה) לומדת זאת מפס'. לכאורה תמוה איך זה שנידונים בר”ה לחיים ולמוות ע”פ צדקות או רשעות, הרי לכאורה אנו רואים צדיקים שמתים בגיל צעיר או חיים ביסורים ולעומתם יש רשעים שמאריכים ימים וחיים בטוב, אז איזה מן דין הוא בר”ה? מביא מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א שיש ארבע דעות בראשונים (ראה בהרחבה ב'תורת המועדים', מאמר: 'יום הדין לאור ההלכה'): א. דעת הרמב”ן, הר"י הזקן מטראני והר”י אבוהב, שהדין נעשה ע”פ מה שה' קובע כיצד לדון אותו, שיש עוונות שעליהם ה' מעניש בעוה"ז ויש שמעניש בעוה"ב, ויש זכויות שמקבל שכרם בעוה"ז ויש ששכרם לעוה"ב, שה' קובע את הדין מה יחשב למתי. ומה שנאמר צדיק ורשע אין הכוונה שבשיקול מעשיו הוא צדיק או רשע, אלא יכול להיות צדיק אבל עשה עברה שעליה נענש, אז יצא חייב בדינו, ולכן נקרא רשע – רשע בדינו, אע"פ שמצד כלל מעשיו הוא צדיק; וכן להיפך, יש רשע שמצד מעשיו הוא רשע, אלא שכיון שה' קבע לו בדינו שיקבל טוב בעולם (בשל מצווה שעשה) אז נקרא צדיק בדינו. ב. דעת התוס', שהדין בר"ה לא חל על העוה"ז אלא על העוה”ב, שהדין הוא על מעמדו של האדם, האם הוא צדיק או רשע במעשיו, והדין חל לעוה"ב שאז יחול מה שנקבע בדינו. ג. דעת הרמב"ם, הדין חל ע"פ כל מעשיו, האם הוא צדיק או רשע (כמו הדין בשעת מיתתו של האדם). אמנם מה דינו לא נקבע ע"פ רוב מעשיו, אלא ע"פ גודלם של הזכויות והעוונות, שזה ה' יודע בדעתו איך לערוך זה כנגד זה (כך שגם אם לנו נראה צדיק או רשע ע"פ מעשיו, זה לא מחייב שכך נחשב באמת). ד. דעת הראב"ד, שהדין נקבע ע"פ מעשיו וזה חל ומשפיע על מה שנקבע בלידתו; לדוגמה אם כשנולד נקבע לו שבעים שנה לחיות, אז אם חוטא מפחיתים לו חלק מזה, שלא יזכה למלאת ימיו. אמנם זהו מחלוקת, אולם נראה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וממילא ה' דן את העולם ע"פ כל השיטות האלו (וה' יודע כיצד בדיוק לדון כך שיתגלה כל אלו). אולי יש לדעות אלו רמז (על דרך הרמז) בפס' שממנו למדים על הדין שבר"ה: “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב” (תהלים פא,ד-ה). שאולי על דרך הרמז נרמז בפס': “בחדש", כרמז ל'חדש', שמעמידים את האדם כעין חדש שבאים לקבוע מה מעמדו, שזהו כרמב"ם שקובעים האם האדם הוא צדיק או רשע ע"פ מעשיו; או "שופר" אותיות 'פרשו', שהמעשים שלו מפרשים את מעמדו, האם הוא צדיק או רשע, שהו כרמב"ם שדנים ע"פ מעשיו מה מעמדו. “בכסה" רומז לדעת הרמב"ן וסיעתו, שהדין מכוסה מאתנו, שאיננו יודעים כיצד ה' דן, על מה נותן שכר בעוה"ז ועל מה בעוה"ב, שזה מכוסה מאתנו. או "ב-כסה", ב'= שנים כסה, שיש שני גילויים של כיסוי, יש כיסוי שאיננו יודעים כיצד ה' דן ע"פ הזכויות והחובות כמו שהרמב"ן אומר, ויש כיסוי אחר (שני) שזהו כדברי הרמב"ם שה' דן ע"פ מעשי האדם, אבל מכוסה מאתנו מה גודלם של כל מעשה זכות או חובה; כך ש"בכסה" רומז לשתי הדעות האלו. “ליום" רומז לשיטת תוס' שהדין הוא לעוה”ב, שזה נרמז ב"יום" כעין שדרש רבי יעקב על "ימיך": '"ולמען יאריכון ימיך", לעולם שכולו ארוך' (קידושין לט,ב), שזהו לעוה”ב. כך “ליום” מרמז על הדין לעוה”ב, כמו שאומר תוס' (אולי גם נאמר "ל-יום”, שהאות ל' היא אות 'ל' השימוש', שמביע תנועה ליעד, כעין שאומרת 'לכיון'; שזה כרמז שמכוון למקום אחר, לעוה"ב ולא לעוה"ז). “חגנו" רומז ללשון סיבוב – חג מלשון לחוג (וכן אותיות חגנו = נחוג, הסתובב); כעין שהאדם בא לעולם עד שלבסוף חוזר ויוצא מהעולם, שזהו כעין סיבוב בעולם, שזה רומז לשיטת הראב"ד, שהדין קשור עם מה שנגזר על האדם כשבא לעולם מה יהיה לו בעולם עד יציאתו. אולי כרמז: “יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). "תרועה" (כעין "תקעו בחדש שופר" שמרמז בתהלים על יום הדין), מרמז באותיות: ת' כרמז עד הסוף (ת' האות האחרונה), והיא הכי גדולה באותיות (בגימטריה), כרמז לרמב"ם שהאדם נידון על כל מעשיו (עד הסוף, שלא מחסירים כלום ממעשיו), אולם זה ע"פ גודלם ולא כמותם. ר' האות נקראת 'ריש', כעין 'ראש' (שאותיות אהו"י מתחלפות ביניהם), שזהו כרמז לשיטת הראב"ד שהדין קשור עם מה שנקבע מראש בלידתו. ע' האות נקראת 'עין', כעין 'אין' (אותיות גרוניות מתחלפות), שהדין חל לעוה"ב, מקום בו אין גשמיות (שאנו לא רואים אותו ב'עין' [שזהו אות ע'], כמו בעוה”ז הגשמי); שזהו שיטת תוס'. ו,ה כרמז לתורה שבכתב (ה' חומשים) ותושב"ע (ו' סדרי משנה), שהתורה שבכתב היא תורה בחלק העליון, שיורד משמים, והתושב"ע זה הגילוי כאן בעולם (שזה האדם לומד ומחדש, ויורדת לכל פרטי העוה"ז), שכך רומז לשיטת הרמב"ן וסיעתו, שבדין מתגלה שיש זכויות וחובות ששכרם או עונשם חל כאן בעוה"ז ויש שחל לעוה"ב, שזהו גילוי של שמים (עוה"ב) ושל ארץ (עוה”ז).