יש מדרש שמובא בחיד"א: 'בשעה שעקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק אמר: רבש"ע, תן לבני עשרת ימי תשובה'. נראה שהעקידה היתה הניסיון העשירי של אברהם, שכל הנסיונות הקודמים היו תהליך עליה עד לניסיון העקידה שהיה שיא הניסיונות (ראה בהרחבה על ניסיון העקידה, ב'לזמן הזה', תשרי, 'עיון בפרשת העקידה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן נראה שביקש אברהם שכמו שבניסיונות היו עשרה, כך גם כנגד זה ינתן לבנ"י זכות לחזרה בתשובה של עשי"ת, שהם עשרה ימים כנגד עשרת הניסיונות. והנה עשרת הניסיונות החלו בניסיון "לך לך", והסתיימו בניסיון העקידה (ע"פ הרמב"ם; אמנם יש בזה כמה דעות מה היו הניסיונות, ראה 'אבות לבנים' חלק ה משנה ג [א] למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א); כך נראה שכנגד "לך לך" מתגלה ר"ה, שהוא ההתחלה של ימי הדין, וכנגד העקידה מתגלה יוה"כ שהוא סיום ימי הדין. בניסיון "לך לך" אברהם עלה לא"י, שבהגעה לארץ נעשים בכח הרוחניות כעין אדם חדש, שלכן אברהם חיכה עוד עשר שנים מעלייתו לארץ עד שלקח את הגר, כיון שאז עברו עשר שנים שלא ילד משרה בארץ, ומה שלא נולד לו בחו"ל אינו נחשב במניין, כעין שהתחדש כשבא לארץ ולכן נספר מאז: 'ת"ר: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (בראשית טז, ג): "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען", ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין' (יבמות סד,א). וכן מצד הגילוי הרוחני יש הבדל בין חו"ל לא"י, שבחו"ל האבות שמרו רק על שבע מצוות בני נח, לעומת בהיותם בארץ שאז שמרו על תרי"ג מצוות (רמב"ן; בראשית כו,ה) כך שיש הבדל גדול כעין גילוי חדש של קדושה במציאותם בעולם. לכן זהו גילוי של ר"ה שהוא זמן בריאת האדם בבריאת העולם, וזה מהצד הרוחני, בריאת עשרת המאמרות שהם שורש העולם, ובהמשך בניסן נברא העולם בפועל (כך מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם ב"כח" וב"פועל"). שזהו כעין ניסיונות אברהם שהיו עשרה כמו עשרת המאמרות, ונחשב בזה הבריאה בצד הרוחני (שהמאמרות הם הרוחני שמעמיד את העולם) שאז התחדשו בעולם כמו שבניסיון "לך לך" התגלה גילוי רוחני חדש באברהם (האדם) בעולם ע”י עלייתו לא”י. ועל הניסיון של "לך לך" ה' ברכו: “ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,א-ג). שכך גם בר"ה אנו נידונים ובעקבות כך מקבלים ברכה במשפט שנגזר עלינו ב"ה לטובה. ביוה"כ שהוא סיום וחיתום הדין, הוא כנגד העקידה שהיא סיום הניסיונות, וכחיתום שמכריע על מעמדו אברהם: “כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב,יב), כמו שנחתם הדין בקביעה מה מעמדנו (והדין הראוי לנו בעקבותיו). בעקידה אברהם הלך להקריב את יצחק, שזהו לאבד את המשכו, כעין שיתבטל ויאבד מהעולם בהמשך כשימות (שלא יהיה לו המשך בעולם); וכן יצחק עלה לעקידה למיתה, שהגוף יאבד ותשאר רק נשמתו, שזהו כעין מלאך שיש מציאות רוחנית אבל ללא גשמי. כך כנגדם ביוה"כ אנו לא אוכלים וכו' (שיש את חמשת העינויים), שאז אנו כעין מלאכים שמנותקים מהגשמיות, שנשארים כעין רק גילוי רוחני ללא גשמי. וגם בעקידה אברהם התברך: ”ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי” (בראשית כב,טז-יח), וכך גם אנו נחתם הדין עלינו לטובה ולברכה. העליה לארץ של אברהם קשורה לגילוי תורה ומצוותיה (שבארץ שמר על תרי"ג מצות), וכן המקדש קשור לתורה ומצוות שהוא כהמשך למשכן שהוא המשך של מעמד הר סיני (שהשכינה עברה למשכן ומשם למקדש), וכן משם יוצאת תורה לישראל (“ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" [דברים יז,י]), והעקידה קשורה למקום המקדש (שם היתה העקידה ומכוחה ראוי להיות שם המקדש כמו שאברהם ביקש [בראשית כב,יד (ראה רש"י)]), וכן יוה"כ קשור למקדש, שאז משה הוריד את הלוחות השניות שהם גילוי תורה אצלנו, וכן הם הלוחות שבמעמד שראוי להיות השראת שכינה יחד עם המשכן (ראה 'תורת המקרא', פרשת “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן קשורה העקידה עם ר"ה ויוה"כ. (וכן הקמת המקדש קשורה להיותנו בארץ, שמקום המקדש הוא בא"י ולכן קשור לניסיון הראשון של עליה לארץ של אברהם).