"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. … וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו,א-יא). 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה' (משנה; פסחים י,ד). בליל הסדר אנו קוראים ודורשים את הפס' שאומר מביא הביכורים, בפשט הסיבה היא (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א [הגדה של פסח – לזמן הזה' עמ' 97]) שבזה אנו מראים שאנו קשורים ליציאת מצרים בכל הדורות ('בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' וכו' [משנה; שם,ה]), שלכן אנו אומרים "וירעו אותנו" וגו', כאמירה שזה היה גם לנו ולא רק לאבותינו. אולם נראה שיש בזה גם רמז עמוק, שפרשת הביכורים מרמזת על הגאולה, לכן בליל הסדר שמגלים את כח הגאולה שיש ביום זה, שהוא צץ ומתגלה בכל הדורות ביום זה (שמתחברים ביום זה לגילוי כח הגאולה) שכך אנו קוראים את ההגדה ומגלים את כח הגאולה שמתגלה תמיד מכח שהוטבע ביום זה בגאולת מצרים, שלכן: 'בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א). לכן מביאים על גאולת מצרים בגילוי של ביכורים שיש בו רמז לגאולה, שהאדם מביא מגידולי פירות א"י (משבעת המינים שהם שבח פירות הארץ, ודווקא ממה שגדל בארץ [רמב"ם; הל' ביכורים ב,א-ב]) להדגיש את העניין המתגלה בהם, שזהו קשר לגילוי הגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). לכן אומר את סיפור גלות מצרים והגאולה ממנה וההגעה לארץ, כגילוי שההגעה וישוב הארץ מקרבים את הגאולה לאחר הגלות. כמו שמובא בכוזרי: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). לכן הבאת הביכורים מתחילה ב" ... וירשתה וישבת בה", שיש גילוי של כיסופים לארץ שלכן באים ומיישבים אותה, וכך מתגלה גילוי כח הגאולה, כמו שמתגלה בגידולי הארץ שזהו גילוי הקץ (ומהם מביא למקדש כביכורים). לכן מעלים למקדש כגילוי של קשר לשכינת ה' וגילוי שם ה' בעולם (“אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"), שכך באים לגלות בכל העולם את שם ה', לעשות את כל העולם למקום משכן לה'. לכן בסוף נאמר: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך", שטוב הארץ שמראה על חיבור לקב”ה (שנתן לך את כל הטוב), משפיע גם לסובבים אותך, מביתך ועד ללוי והגר, שמשפיע לכל העולם. לכן נאמר כאן על א”י: “זבת חלב ודבש”, שסופי התיבות הם ש'ב'ת, כרמז שפירות א”י הם כמו שבת (כמו שאומר החת”ס [חולין קמב,א]); שנראה שזה גם רומז שבארץ מתגלה כח הגאולה, לכן זה רומז לשבת, שהיא קשורה לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד): "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב [ונאמר כאן “והביאותים” כעין “כי תבוא” שאצלנו]). נראה גם שיש רמז שהגאולה קשורה עם כיבוש הארץ וההגנה עליה, שלכן נאמר בתחילה "וירשתה וישבת בה" שיש מצות ירושת הארץ, שזהו ע"י מלחמה שכובשים את הארץ, ואז יושבים בה ומפריחים אותה, ואף מגינים עליה שנוכל להמשיך לשבת בה, שדבר זה, מסירות נפש למען עם ישראל וא"י הוא דבר גדול ביותר שאנו זוכים בו בדורנו, שזהו יסוד גדול וחזק לגאולה, מסירות הנפש והצלת ישראל, שזה דבר עליון שמעלתו גדולה מת"ח הגדולים שבישראל, כמו שמובא ב'פלא יועץ' (ערך 'הצלה'): 'וכל שכן וקל וחמר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאלו קים כל התורה כלה. שהרי אמרו (סנהדרין לז, א): כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא. ועל כגון דא אמרו (ברכות כז, א): אפלו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל'. ואם זה נאמר על המציל נפש אחת, ק"ו שמציל רבים, וק"ו בן בנו של ק"ו שמציל את כלל ישראל (שהיהודים בארץ הם הנחשבים כלל ישראל, שלא מתחשבים באותם יהודים הגרים בחו”ל, שהם נחשבים רק כפרטים ולא כקהל ישראל); וזה בהצלה רגילה, וק"ו כשזה נעשה במסירות נפש, מעלתו גדולה ביותר, ובימנו יש רבים מאוד כאלו, אשרינו מה טוב חלקנו. וכח קדושה אדיר זה פועל לתיקון גדול בעולם, ומקרב את הגאולה (בנוסף לזה שזהו גילוי אדיר של "כי רצו עבדיך את אבניה" וגו', שנכספים ליישוב הארץ עד כדי מסירות נפש ממש). נראה שדבר זה מתגלה ביצחק, שמובא בחז"ל שלעתיד לבא הקב"ה יבוא לאבות ויאמר להם שבנ"י חטאו, ואברהם ויעקב יאמרו 'ימחו על קדושת שמך', ואילו יצחק יתווכח עם ה', עד שלבסוף אומר שאפילו אם לוקח את כל החטאים עליו יש לו זכות של העקידה שמסר נפשו שהיא עומדת לו ככח גדול לכפרה: ' … ואת"ל כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך' (שבת פט,ב). כך גם מתגלה בדורנו בלוחמים שמוסרים נפש על קדושת השם העם והארץ, שמגלים בעולם כח כעין המתגלה לעתיד לבא, גם לכפרה וגם גילוי של כח לגאולה כעין המתגלה לעתיד לבא. נראה גם כרמז שאת "ארמי אובד אבי" מסביר האור החיים הקדוש: 'לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה׳ והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו: "וענית ואמרת לפני ה׳ ארמי אובד אבי", ארמי זה יצה״ר שהוא רמאי גדול, כאומרו (בראשית ג א): "והנחש היה ערום”, שמרמה הבריות לאבדם. והוא אומרו: "אובד אבי", פירוש: אדם הראשון, על דרך אומרו (ישעיהו מג כז): "אביך הראשון חטא”, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו, והשריש בכל הנפשות חלק הרע. והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון'. אולי רמז בזה שזה נאמר כפתיחה קודם לירידה לגלות מצרים ולגאולה ממנה, שכל אלו כקשורים לחטא של יצה"ר והקלקול ששם באדם, שהגאולה שמתגלה בישוב הארץ (לאחר סיום הגלות) כמתגלה במביא הביכורים, יש בו משום תיקון לגילוי החטא שנעשה בעץ הדעת, שתיקון זה קשור בתיקון העולם, בגאולה, שהעולם יתוקן מחטא עץ הדעת. מובא שמקרא ביכורים צריך להאמר בלשוה"ק: 'ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים … מקרא ביכורים כיצד? (דברים כו, ה): "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך", ולהלן הוא אומר (דברים כז, יד): "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק. ולוים גופייהו מנלן? אתיא "קול קול" ממשה, כתיב הכא: "קול רם", וכתיב התם (שמות יט, יט): "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש' (סוטה לג,א). הרי שלמדו על ביכורים מהברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל, שזה היה בכניסה לארץ, ושם למדו ממתן תורה שזה בלשוה"ק. והנה על מתן תורה נאמר שהיה אז מעמדם של ישראל כעין לעתיד לבא, שבטל מלאך המוות מישראל, או שבטל מישראל שעבוד מלכויות (ע"ז ה,א). כך שנראה שבא לרמז על גילוי של ביכורים כחלק מגילוי הכניסה וישוב הארץ (כמו שמתגלה בברכות וקללות שנאמרות בכניסה לארץ; וכך גם הביכורים הם מפירות שגדלו בארץ [והתחייבו במצות ביכורים רק לאחר 14 שנה של כיבוש ונחלה, כך שביסוד המצווה זה קשור לכיבוש וישוב הארץ]), ושזה קשור לגילוי גאולה, שיש בזה כח להבאת הגאולה (כעין מתן תורה). והנה בדורותינו זכינו להיכנס לארץ, לכבוש אותה ולהתיישב בה, ולהחיות את השפה העברית (לשוה"ק), שזהו כחלק מתהליך גאולתנו (כך נרמז בביכורים שקשורים לגילוי גאולה ויש בהם גילוי של כיבוש ונחלת א”י ולשון הקודש). פרשת כי תבוא נקראת בשבת שלפני שבת הסמוכה לר"ה: 'תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה' (מגילה לא,ב). מעבר לטעם הזה, נראה גם שכאגב כך גם יוצא כרמז שאנו רוצים ומכוונים לתיקון עולם, להמליך את ה' בעולם כולו, כמו שמתגלה בגאולתנו, שזה דבר שנרמז בפרשת ביכורים שרומזת לכח הגאולה, לכן זה נקרא סמוך לר"ה שהוא יום המלכת ה' בעולם. וכך משפיע לתוספת זכות לגילוי (יחד עם קריאת הקללות) לתכלה שנה וקללותיה ע”י זכות המלכת ה' בעולם, ששלמות הדבר יהיה בגאולה השלמה בבי”א.