ליבת הפרשה - לא המדרש עיקר אלא המעשה...
נכתב על ידי משה אהרון | 25/8/2026
בס"ד.
ליבת הפרשה - לא המדרש עיקר אלא המעשה...
-------------------------------------------------------------
אנחנו עדים כיום לפער התהומי שבין בין ה"לימוד" לבין יישומו לכלל מעשה.
עד כי המציאו כי חשיבות הלימוד כל כך גדולה ומכרעת ,שיש בכוחו לבטל הצורך
והציווי לעשות חלק מהמעשים הנלמדים......
וביטול עקרון דרך הארץ שקדמה לתורה.......
דרך משל לא לקיים : "ששת ימים תעבוד.....
עד כי מעקרים בכך גם את היסוד הייחודי של השבת . שהיא באה לאחר ששת ימי מלאכה.
שאין גם משמעות לשבת ללא ששת ימי המעשה.[מה עוד שיש ציווי לזה וגם לזה...]
כך למשל הציווי :"לעובדה ולשומרה" - את הבריאה הסבו בכלל על דבר אחר.
אותו שלא מצריך לקיים בזיעת אפך תאכל לחם. ולא לחונן את עפר הארץ ואבניה בעמל...
ועוד דברים ממין זה......
למעשה ליבת פרשת : "והיה כי תבוא", כולל עניין הברכות והקללות , נסוב סביב עניין זה
של להסמיך שמיעה [לימוד] לשמירה ועשייה. משל לקיים ההבטחה מסיני : "נעשה ונשמע"
תורך רמיזה ברורה על משקל ועדיפות
עד כי הפן המשלים כאמור את הלימוד - המעשה ,זכה לברית המשלימה את ברית הראשונה
של חורב. באמצעות כריתת ברית נוספת משלימה כאמור בארץ מואב.
לאמור אין אך ברית של שמיעה ולימוד ללא הברית של תרגום הלימוד לכלל מעשה
בעולם ובכל מלואו.
כך באה הברית המשלימה כאמור, שנכרתה בערבות מואב . ולא בכד דווקא על סיפה של הארץ
להשלים כאמור את הברית בחורב.... דווקא בכניסה לטריטוריה הרלוונטית
בחורב ניתנה התורה כמצע נורמטיבי וכבסיס ללימוד .בערבות מואב על סיפה של הארץ ,חודדה התכלית של כל הלימוד : "שמירה ועשייה". שדווקא בארץ ישראל לא די בלימוד אלא יש גם לשמור לעשות ......
צאו וראו ,זה הוא גם למעשה : ה"ארור" האחרון והמסכם את יתר ה"ארורים" לאמור :
אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל־הָעָם, אָמֵן. {פ}
דברי תורה הנלמדים באוהל נחשבים - כיושבים" צריך ל"הקימם" ולהוליכם לחוצות לשם קיומם
וכיצד ?
בעצם עשייתם - כדבר הכתוב : "לעשות אותם".
ואכן לרמז על מהות הברית, הרי שגם הברכות תלויות באותה הנקודה המודגשת לעיל . דהיינו :
עשייתו המלאה של התלמוד .
ראו מילותיה המפורשים של התורה גם לעניין זה לאמור :
וְהָיָה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
שוב הדגש כאמור על לשמוע על מנת לשמור ולעשות........
כנ"ל גם לגבי הקללות . אלה באות על העיוות של אי קיום מהות הלימוד הלכה למעשה. לאמור :
וְהָיָה, אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.
שוב הדגש לא רק על השמיעה אלא גם ובעיקר על יסוד השמירה לעשות .... [לא בכדי בברית סיני הקדימו בני ישראל מעשה לנשמע. לרמז כבר אז כי ברור להם שלא עיקר המדרש אלא המעשה ]
אם יש חשבון נפש שיש לעשות בעצם ימים נוראיים אלה, הרי שזה הוא החשבון : האם לא הסגנו גבול העשייה וקפחנו אותה בלהט קדחת התאווה ללימוד : "שבע על /עשרים וארבע".......
[מבלי להותיר זמן ומרחב למעשים]
דברי תורה אלה נכתבו לעילוי נשמתו של :
הרצל יגאל בן מרים ואפרים אשר היום יום פקידתו.
ואשר היה לי לא רק כמכר וקרוב ,אלא גם ריע , חבר
ואח לי.......
ת.נ.צ.ב.ה.
משה אהרון
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
