[1]  י,ב: אֹמַר אֶל-אֱלוֹהַּ, אַל-תַּרְשִׁיעֵנִי; הוֹדִיעֵנִי, עַל מַה-תְּרִיבֵנִי: ש: האם אדם יכול לדבר עם אלוהים בכל עת כרצונו? ת: כן, איוב אומר לרעיו כי הוא תם ולא חטא: תָּם-אָנִי, לֹא-אֵדַע נַפְשִׁי (ט,כא), ולכן יפנה לה' בשאלה: הוֹדִיעֵנִי, עַל מַה-תְּרִיבֵנִי. המשך הפרק (ג-יח) הוא דיבור ישיר בלשון נוכח של איוב אל ה', מה יטען כלפיו כאשר יחליט לומר לו את טענותיו.

[1] יא,ז:  הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא; אִם עַד-תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: ש: האם צופר הנעמתי סובר שאיוב זך כדבריו (וַתֹּאמֶר, זַךְ לִקְחִי; ד)? ת: לא, צופר יודע שאין אדם המסוגל להבין את דרך ה' (ז), ואיוב לא יוכל להבין במה חטא, וה' לא ידבר מהו העוון: מִי-יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר (ה). מה שאיוב צריך לעשות לדעתו של צופר הוא לכוון את ליבו לה' ולהתפלל אליו: אִם-אַתָּה, הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ, וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּיךָ (יג).

[1]  יב,ב: אָמְנָם, כִּי אַתֶּם-עָם; וְעִמָּכֶם, תָּמוּת חָכְמָה: ש: לאיזה עם משתייך איוב? ת: נראה שאיוב משתייך לעם ישראל, בניגוד לרעיו המכונים לפי שם עמם: אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. הרעים אף פעם לא משתמשים בשם הוי-ה אלא 'אלוה', ואילו איוב מדבר על ה', וה' מדבר אליו בלשון הוי-ה, כגון: כִּי יַד-יְהוָה, עָשְׂתָה זֹּאת (ט), וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב (לח,א). איוב לועג לרעים שחושבים שהחוכמה נמצאת רק אצל עמם, ולמעשה גם לו, כחלק מעם ישראל, יש לב וחוכמה: גַּם-לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם (ג), כְּדַעְתְּכֶם, יָדַעְתִּי גַם-אָנִי (יג,ב). כוחו של איוב לענות להם כך, בא מחיבורו אל ה', בשמו הוי-ה. חיבורו אל ה' כה חזק עד שהוא מסוגל לבוא בטענות אל ה': לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר;  וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ (יג,כד).

[1]  יח,ג: מַדּוּעַ, נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה; נִטְמִינוּ, בְּעֵינֵיכֶם: ש: מדוע בלדד השוחי מבין שאיוב מתייחס אל רעיו כבהמות וטמאים? ת: בלדד שומע את דברי איוב, העובר מהגנה על מעשיו להתקפה על רעיו, כגון: מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם (טז,ב), לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם, תַּחַת נַפְשִׁי--אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים (טז,ד), וְלֹא-אֶמְצָא בָכֶם חָכָם (יז,י). הוא מסיק מכך שאיוב מזלזל בערכם, ועובר להתקפה סמויה: אַךְ-אֵלֶּה, מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל (כא), כלומר שאיוב הוא העוול – החוטא.