"ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה ויבאו שדי מואב ויהיו שם. וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה. וישאו להם נשים מאביות שם האחת ערפה ושם השנית רות וישבו שם כעשר שנים" (רות א,א-ד). בשבועות נוהגים לקרוא את מגילת רות; אחד מהטעמים שנתנו הוא ששבועות הוא זמן נתינת התורה, ובמעמד מתן תורה היה כעין גיור, ובמגילת רות מסופר על גיורה של רות: 'ועוד טעם אחר: לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, כדאיתא בפרק החולץ (מו, ב). ורות גם היא נתגיירה, שנאמר (רות א, טז): "כי אל אשר תלכי אלך" וגו'. ועל כן נהגו לומר רות בחג השבועות' (אבודרהם; תפילות הפסח). (על עוד טעמים והרחבה בהם ראה ב'לזמן הזה', סיון, 'הקשר בין מגילת רות למתן תורה', ו'החסד בתורה ובמגילת רות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). ע"פ טעם זה אולי אפשר שבסיפור מגילת רות נרמז כנגד עניין הגירות, שלכן למדים מכאן דיני גירות: 'ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו. אמר רבי אלעזר: מאי קראה? דכתיב (רות א, יח): "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". אמרה לה: אסיר לן תחום שבת; (רות א, טז) "באשר תלכי אלך". אסיר לן יחוד; (רות א, טז) "באשר תליני אלין". מפקדינן שש מאות וי"ג מצות; (רות א, טז) "עמך עמי". אסיר לן עבודת כוכבים; (רות א, טז) "ואלקיך אלקי". ארבע מיתות נמסרו לב"ד; (רות א, יז) "באשר תמותי אמות". ב' קברים נמסרו לב"ד; (רות א, יז) "ושם אקבר". מיד: "ותרא כי מתאמצת היא" וגו'' (יבמות מז,ב). לכן נראה שזה מרמז כנגד מתן תורה בו עמדו כל נשמות ישראל, ואף היה שם מזלם של הגרים: ' ... ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבי' שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? א"ל: אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו, דכתיב: (דברים כט, יד) "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה" וגו'' (שבת קמו,א). שזהו היסוד לגרות, שמושפעים כבר מסיני, ולכן זהו עוד קשר בין מגילת רות לשבועות חג מתן תורה. והנה על היכולת להתגייר ישנם שתי אפשרויות כיצד גוי יכול להפוך ליהודי בגיור (שלכאורה כיון שזה מעמד אחר לגמרי בדצח"ם אז לא יכול לשנות את מעמדו. ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', סיון, 'כיצד יתכן גיור?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). שתי אפשרויות כיצד הגר מתגייר הן: א. הגר במעמד ביניים, בין גוי ליהודי ולכן יכול לבחור לאן להשתייך (אמנם לא יגיע לרמת יהודי בשלמות, ראה בדברי מרן הגרח"ד שם): 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר, ולא אמרו גוי שנתגייר; להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר. וכמשז"ל דנפשות הגרים עמדו במעמד ה"ס, ונמצא שמאז הימים נפש זו עמדה ונשא"ת במעמד הנפלא של ה"ס, אלא דאשתהויי אשתהי עד הזמן הזה, ושפיר אמרו: גר שנתגייר' (החיד"א; מדבר קדמות, מערכת ג, ג). ב. הגר הוא נשמה של יהודי שנתנה בגוי: ' ... חדר יש ברקיע וגוף שמו וכל הנשמות העתידות לינתן בבני אדם בתוכו. ומלאך הממונה על ההריון לוקח מן החדר ומשים במעי אשה. ולפעמים טועה ומשים נשמה שראויה להיות גוי במעי יהודייה - אותו נעשה משומד. ולפעמים משים נשמה שראויה להיות יהודי במעי גויה, ואותו נעשה גר' (שו"ת בעלי התוספות נספח א' סעיף 19). לפי זה אולי אפשר שזהו ההבדל בין רות לערפה, ששתיהן היו ראויות להיות גיורות, ורות התגיירה וערפה לא. שזה בא כרמז לשני סוגי הגירות, רות גילוי כסוג השני, שמדובר בנשמה של יהודיה ולכן התעקשה להתחבר לעם ישראל בכל כוחה, כיון שזהו מהות נשמתה, נשמה יהודית, ולכן ודאי שתתגייר. ואכן מובא שהיא היתה נשמה של יהודיה: 'למה נתאחר בועז לקחת אשה, רות המואביה? מפני שרות הייתה מזרע מואב, אבל מתחילה הייתה מנפשות קדושות של ישראל, ובעבור שחטא, נתחייבו חובת גלגול ונתגלגלה באומות העולם. ועתה שבא בועז לעולם זאת הנשמה של רות הייתה בת זוגו' וכו' (ילקוט ראובני, "וישב"). לעומתה נראה שערפה היתה מהסוג השני, ולכן אין בה את החוזק לגיור, ולכן נמשכה לישראל ולכן התחברה לכליון, ואח"כ לנעמי, אולם בסוף חזרה בה והלכה חזרה לעמה; כיון שהיא מהסוג של דרגת הביניים ולכן חזרה לעמה, ולא המשיכה ללכת עם נעמי ולהתגייר כראוי. אולי לכן רות אותיות 'תור' כרמז לנשמה שתרה אחר מקומה הנכון, שנמצאת בטעות בגויה אבל היא חוזרת למקומה הראוי, לבנ"י, בהיותה נשמת ישראל. לעומת זאת ערפה כרמז שמצד אחד זה נשמע כישראל שהם "עם קשה ערף הוא" (שמות לד,ט), שכך היא קשורה לישראל, אולם מצד שני נרמז על שמפנה את ערפה והולכת מחיבור לישראל, כיון שהיא דרגת ביניים שיש קשר לשני הצדדים והיא צריכה להחליט לאן להתחבר. כך נרמז שבמעמד מתן תורה היו שני סוגי הגרים, שמצד אחד היה את מזלם של הגרים שהם מעמד ביניים, ומצד שני היה גם את הגרים של נשמה יהודית, שהרי כל נשמות ישראל היו במעמד סיני, גם אותה נשמה שחטאה והתגלגלה אח"כ בגוי. לכן נאמר בפס' שלקחו נשים מואביות, שהיו במואב עשר שנים: "וישאו להם נשים מאביות שם האחת ערפה ושם השנית רות וישבו שם כעשר שנים" (רות א,ד), כרמז לעשרת הדברות, כרמז שגילוי שתי הנשים קשור לגילוי גרות, שיסודו בהר סיני, ששם התגלו שני סוגי נשמות הגרים (ושתי הנשים ממואב, שזה כרמז שיש קשר לנעשה ביציאת מצרים וקשור לגרות, שבני מואב נאסרו לבא בקהל ישראל בשל הנעשה ביציאת מצרים, שלא הקדימו לישראל במאכל ומשתה). והמעשה נעשה בעקבות שירדו אלימלך ומשפחתו למואב בעקבות הרעב, כעין שישראל ירדו למצרים בעקבות הרעב; וכשיצאו ממצרים היה את מעמד הר סיני, כעין שנעמי אמרה לכלותיה לשוב בהליכתם חזרה לארץ, ואז התגלה לאיזה גילוי של גרות היתה כל אחת שייכת. שאם היו בעליהם חיים כשהיו חוזרים לארץ כנראה שגם ערפה היתה מתגיירת; וכן מן הסתם כשלקחום לנשים תכננו לגיירם כשיחזרו לארץ ויעמידום לפני בי"ד שיגיירם. לכן יש בשתיהן רמז לגילוי גירות, אלא שערפה חזרה בה כיון שהיא דרגת ביניים ולכן תלוי לאן תמשך, וכיון שמת בעלה ונשארה עניה חזרה בה מלהתגייר כיון שזה תלוי ברצונה לאן להשתייך. ובמעמד הר סיני היה כעין גרות, וכך כשרות באה לארץ, שזהו מקום הקדושה בעולם, כעין שבסיני ה' ירד והתקדש המקום (באותו זמן), אז גיירו אותה, כעין שבנ"י התגיירו בסיני.