"וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם עולה לריח ניחח לה' פרים בני בקר שנים איל אחד שבעה כבשים בני שנה ... שעיר עזים אחד לכפר עליכם" וגו' (במדבר כח,כו-ל). 'רִבִּי מְשַׁרְשִׁיָּא בְשֵׁם רִבִּי אִידִי: בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְתִיב חֵטְא, וּבַעֲצֶרֶת אֵין כְתִיב חֵטְא; אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם עוֹל תוֹרָה מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ לֹא חָטָאתֶם מִימֵיכֶם' (יר' ר"ה ד,ח). ע"פ דברי רבי משרשיא בשם ר"א יוצא שבקרבנות של חג שבועות נרמז על מתן תורה. הרוקח הוסיף גם על קרבן שתי הלחם שזה כנגד מתן תורה: 'ולכך מקריבין שתי הלחם, ע"ש ב' לוחות תורה שבכתב ותושב"ע; וכתיב: "לכו לחמו בלחמי". ב' כבשי עצרת לשלמים, כנגד ב' תורות לימודי ה' ורב שלום בניך' (הרוקח; הל' שבועות [סימן רצה]). (על החיבור של חג שבועות למתן תורה, ראה בירור ב'תורת המועדים'. מאמר 'חג השבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לפי זה נראה שגם קרבנות החג, קרבנות מוסף, מרמזים על מתן תורה בשבועות. בנ"י קיבלו על עצמם את התורה באמרם נעשה ונשמע: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד,ז). כנגד זה מקריבים שני פרים, שפר הוא בהמה חזקה שבה עובדים עבודות קשות, כך ישראל קיבלו על עצמם לקיים את דבר ה' גם אם הוא קשה ביותר. וזה שני פרים כרמז באחד לנעשה ובשני לנשמע. קרבנות הפרים הם כנגד אברהם ('"פרים" - כנגד אברהם, שנא' (בראשית יח): "ואל הבקר רץ אברהם"' [רש"י; במדבר כח,יט]), שבאברהם מתגלה שעבוד מושלם לה', לכל דבר שיאמר לו, לטוב או לרע: '"ויאמר הנני". הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג' (תנחומא בובר, "וירא", סימן מד). לקראת מתן תורה ישראל הצטוו על פרישה מהר סיני ועל המצוות שנצטוו קודם, וענו כולם יחד בקול אחד שיעשו: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שמות כד,ג). '"ויבא משה ויספר לעם" - בו ביום. "את כל דברי ה'" - מצות פרישה והגבלה. "ואת כל המשפטים" - (מכילתא בפ' יתרו) ז' מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה' (רש"י). כנגד זה מקריבים איל אחד, כנגד שאמרו בקול אחד, ואמרו "נעשה" (להבדיל מנעשה ונשמע שזה שני דברים, כאן אמרו רק דבר אחד - "נעשה"; וכן כאן אמרו יחד בקול אחד, ושם זה "ויאמרו" לשון רבים). [ההגבלה מההר זה דבר חשוב ועקרוני, וכן המצוות שקיבלו קודם זה כיסוד להתחלת גילוי התורה ולכן זה דבר חשוב; לכן מציינים זאת בקרבנות בשבועות]. זה בקרבן איל, שאיל מרמז על חוזק ('"אילי" - ענין חוזק' וכו' [מצודות ציון; יחזקאל יז,יג]), שהיו צריכים להתחזק שלא להימשך לעלות להר. קרבנות איל זה כנגד יצחק ('"אילים" - כנגד אילו של יצחק' [רש"י; במדבר שם]), כעין רמז שיצחק עלה למזבח ומשה עלה לסיני; ולשאר בנ"י היה אסור לעלות ומי שהיה עולה דינו היה מוות: "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת" (שמות יט,יב), כעין שיצחק עלה למזבח למיתה. כל העולם היה תלוי בקבלת התורה, שכך נקבע בבריאה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). לכן כנגד זה מקריבים שבעה כבשים, כרמז לשבוע הבריאה (שזהו שבעה ימים) שהיה תלוי בקבלת התורה. או כנגד יום שבת בו נתנה התורה: 'ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז): "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג): "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' (שבת פו,ב). לכן נרמז בשבעה כבשים כנגד היום השביעי. קרבנות כבשים כנגד יעקב ('"כבשים" - כנגד יעקב (בראשית ל): "והכשבים הפריד יעקב"' [רש"י שם]), שזה מתקשר ליום שבת שנאמר ביעקב רמז בפס' על ששמר שבת: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום; הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו), שזהו שבעה כבשים כרמז לשבת כמתגלה ביעקב; ואם זה כרמז לשבוע הבריאה, גם זה נרמז בשבת שהוא זכר למעשה בראשית. וכרמז בכבשים כעין רמז לנאמר בבריאה "וכבשה": "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א,כח), שזהו רמז לבריאה (שבה זה נאמר), ובפרט זה כרמז שהאדם שולט בכל העולם, כיון שנברא בשבילו, שזה בשל מעלתו כאדם שמגלה את רצון ה' בעולם, ולכן כרמז לבריאה ומתן תורה. בנוסף, זה כרמז למצוה ולקיום המציאות, שיש כאן רמז למצוה (פריה ורביה) ולתוצאה שלא יהיה גילוי חורבן בעולם, שלא יהיה המקום חרב: 'לזה אמר ה׳ תחלת דבר ה׳ מצות ה׳ ברה. אמר "פרו ורבו", ולא עשה גבול למצוה; והגם שבירך אותם שלא יכרת מין האדם מן העולם. וגמר אומר "ומלאו את הארץ". ואומרו "וכבשוה" סמוך ל"ומלאו" לומר כי באמצעות שימלאו הארץ בזה תהיה נכבשה לפניהם, כי מקום החרב אין אדם שולט בו, כי לצד שוממותו הוא מתמלא נגדיים לאדם' (אור החיים). לכן בכבש כרמז למצוה ולביטול חורבן, כרמז שהעולם היה נחרב ללא קבלת התורה ומצוותיה. (וכן כבש הוא צעיר, ואיל הוא כבש גדול; וכך בכבשים כעין רמז לזמן קטנות, זמן ההתחלה, זמן בריאת העולם). אולי אפשר עוד לומר: שני פרים כרמז לשני לוחות הברית, שבלוח אחד זהו בין אדם למקום ובשני זהו בין אדם לחברו, ולכן שני פרים שכל אחד מהם כנגד לוח אחד וסוג מצוותיו. לכן זה בפרים כרמז לאברהם שהוא עמוד החסד, שהיה פועל לעשות חסד גשמי, באכילה וכדו', וכן חסד רוחני, לקרב לשכינה (שהיה מגייר גרים [ב"ר לט,יד], קירב אנשים לתורה [סנהדרין צט,ב]); שזהו כגילוי כלוחות הברית, גילוי חסד רוחני לקרב לה', זהו כלוח שבין אדם למקום, וחסד גשמי כלוח שבין אדם לחברו. וכל התורה מטרתה לקדש שם ה' בעולם, לאחד את כל העולם לה', שיגיע העולם לשלמותו; לכן איל אחד (כגילוי אחדות) כנגד יצחק שמסר את עצמו להריגה בעקידה, שכל המציאות המורכבת שיש בעולם ביטל כלפי רצון ה', שזהו כגילוי העלאת כל המציאות לה' בשלמות, לאחדות לה'. וזה נעשה ע"י תיקון העולם, ולכן רמז בשבעה כבשים כרמז לבריאה (שנבראה בשבוע), וזהו כבש כגילוי יעקב, שממנו יצאו שבטי בנ"י שהם קיבלו את התורה, (והוא ירד למצרים, וביציאת מצרים קיבלו את התורה), ולכן רומז לתיקון העולם שניתן בידנו במתן תורה ע"י קבלת התורה ומצוותיה. וכן בשבעה רמז לחומשי התורה שיש צד למנותם כשבעה ספרים: 'דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעה ספרי תורה' (שבת קטז,א). והסיבה למניה כשבעה ספרים זה בשל פרשת "ויהי בנסוע" שנחשב ספר בפני עצמו, ובו נאמר על הפצת וניסת האויבים: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" וגו' (במדבר י,לה), ולכן כרומז ליעקב (ולכן כבשים) שהיו לו אויבים - עשו ולבן (וכך גם בפס' נאמרו שנים - אויבים ושונאים).