הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים: וכל אשר יגע

בו הטמא יטמא והנפש הנגעת תטמא עד הערב: (יט, יא יב)

ופירש רש"י: וכל אשר יגע בו - הטמא הזה שנטמא במת

יטמא: והנפש הנגעת - בו בטמא מת: תטמא עד הערב - מכאן

למדנו שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה ומטמא

אדם: 

הנה אמרו חז"ל (ברכות יח:) שרשעים בחייהם קרויים מתים.

ונמצא לפי זה שהרשע והחוטא הוא בבחינת אבי אבות הטומאה,

ודבר זה נותן טעם לפגם גם במצוותיו, כי 'מצוה' היא מלשון

'צוותא', שע"י המצוה מתחבר האדם כביכול אל הקב"ה. ובזה

הוא נעשה ממש מעון לשכינה, וכמאמר חז''ל (תנחומא נשא, טז)

הקב"ה נתאווה להיות לו 'דירה בתחתונים', וכמו שנאמר (שמות

כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, 'בתוכו' לא נאמר אלא

'בתוכם', היינו שכל יהודי ויהודי צריך להיות משכן להקב"ה.

ודבר זה הוא מכוח המצוות שעל ידן הוא מתחבר אל השי''ת

ונעשה אחד, וכמבואר כל זאת בספרים הקדושים. 

אך עבירה היא להיפך כי הוא מלשון 'עבר הנהר', והיינו שהוא 

מתרחק לעבר אחר ואינו עם השי"ת, ונמצא שכל עוד האדם הוא

בגדר חוטא והוא נפרד מהשי''ת, אין בקיום מצוותיו תכלית

הנרצה מהם, כי כאמור זה החוטא הרי הוא בבחינת טמא, והרי

טמא אסור לו להיכנס למקדש, ואם כן כל שכן שאינו יכול להיות

בעצמו מעון לשכינה. 

ואף שלדעת ר' מאיר (קדושין לו.) נקראים ישראל בנים

להשי''ת בכל מצבם, מכל מקום אי אפשר שיהיה מעון לשכינה

מכוח זה בלבד, וכמובא בשם הבעש"ט הק', שהחטאים המקיפים

את האדם גורמים להיותו בבחינת 'ושבית שביו', בדומה למי

שתופס את בת המלך בשבי הטומאה. כי אף שהיא קרובה אל לבו

ביותר, מכל מקום יש מחיצה המבדלת ביניהם ואינו יכול

להתייחד עמה, כמו כן הוא בישראל כלפי בוראם, כי אף שהם

בחינת בניו, מכל מקום יש דבר המבדיל ביניהם, ומונע ממנו

הדבקות כמחיצה המבדלת, וכמו כשרוצים לדבק זהב בזהב אי

אפשר כל זמן שיש חלודה, כך גם יהודי אי אפשר שיהיה חלק

אלו' ממעל אלא אם כן הוא בלי חטאים המבדילים.

ועל כן כמו שהטמא שנטמא צריך לטהר עצמו קודם שנכנס

למשכן ה', כי אם נכנס בטומאה לאהל מועד הרי הוא חייב כרת. כן

החוטא צריך לחזור בתשובה ולטהר עצמו על ידי חרטה ווידוי

דברים וכו', ואז הוא שב להיכל הקדושה, ואז מתעלה בכוח תורתו

ומצוותיו, והם מביאים אותו לתכלית הנרצה להיות דבוק בו ית' 

ומעון לשכינתו.

ובעיקר נאמרים הדברים לגבי מצוות תלמוד תורה וכדאיתא

בספר הקדוש 'מאור ושמש' (פרשת משפטים) וז''ל: וצריך

האדם לפשפש במעשיו היטב ולהרהר בתשובה קודם הלימוד,

ולא כמצות אנשים מלומדה, רק שישבר את לבו על מעשיו בעת

עמדו להתפלל או ללמוד, ולקבל עליו לבל יחזור עליהם. כמו

שהיה מרגלא בפומיה של אדמו"ר הרה"ק רבינו יעקב יצחק הלוי

זצוק"ל מק"ק לובלין, על פסוק: 'ולרשע אמר אלוקים מה לך

לספר חוקי', זה קאי על מי שלומד תורה ואינו עוזב את דרכיו

הרעים, ומהרהר עליהם בתשובה קודם הלימוד, ועל ידי שעושה

תשובה קודם הלימוד – הוא לומד באימה ויראה ברתת וזיע,

עכ"ל. וכן כתב בספר הקדוש 'דרך פיקודיך', שצריך להרהר

בתשובה קודם הלימוד. ונמצא יוצא מדבריהם שמחמת החטאים

שבידי האדם אין מצוותיו עולים לרצון, ומובן שאין בהם תכלית

הנרצה כאמור. 

וכן מובא מהרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע (בהנהגות

האדם אות א): הראשון, צריך האדם ללמוד גמרא ופירש"י ותוס'

ומפרשים כל אחד לפי השגתו והפוסקים אחריהם. ומתחלה

ילמוד ש"ע אורח חיים. וצריך להתפלל להשי"ת שיבא על האמת,

כי חטאת נעורים של האדם הראשון מסמין עיניו שלא יראה, אף

שיכול לפלפל ולהגיד לאחרים דינו, אבל הוא בעצמו שוכח ולא

מקיימם באמת.

לכן צריך האדם להתחרט מאד על עוונותיו ולהתבודד עצמו

קודם אור היום שאז עת רצון לבכות על גלות השכינה פעמים

הרבה עד אין חקר ויבכה בדמעות, וגם ביום לפעמים יתבודד, ואז

יראה בעצמו שעמדו עוונותיו נגד עיניו. ויזכור את חטאותיו

ועונותיו ופשעיו כהרים וגבעות אשר מעולם לא זכר אותם אם

עשה ככה. ככה יעשה לא פעם ולא שתים ולא מאה פעמים עד

אשר ירחמו עליו מן השמים, ויתפלל להשי"ת שידריכהו בדרך,

ויורהו דרכו שלא יבלה חיי חייו, ואז השי"ת ברחמיו וברוב חסדיו

יאיר עיניו באור תורתו הקדושה ויבין וישכיל תוכן הדבר לעשותו

ולקיימו, עכ"ל.

אך זאת מוטל על האדם לדעת, כי אם לבו נאטם, ואין בכוחו

להתעורר לתשובה מעומק הלב, לא יתרפה מחמתה מעבודת ה',

כי אף שמן הראוי שיהיה התשובה מעומק הלב, אם כל זאת מועיל

כוח התשובה אפילו אם הוא בהרהור בלבד, ובזה בלבד כבר הוסר

שם רשע מאתו, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מט:) המקדש את

האשה על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור – מקודשת, כי

שמא הרהר תשובה בדעתו. רואים מזה כי בהרהור בלבד נתהפך 

האדם להיות מרשע גמור לצדיק גמור. 

ואחר שיהרהר בתשובה מיד יתחיל לעבוד את בוראו בתורה

ותפילה, ועל ידי זה יתעורר לבו לתשובה כראוי, שהרי אמרו

חז"ל (איכה רבה, הקדמה, ב): מתוך שהיו מתעסקין בה המאור

שבה היה מחזירן למוטב.

וכמו שידועה דרכם בקודש של תלמידי הבעש"ט זי"ע, שלא

הניחו להתעסק יותר מדאי ב'סור מרע', אלא הורו שיתעסק

בעיקר ב'עשה טוב' ואז הרע יסור ממילא. וזה הביאור על הפסוק

(תהלים לד, טו): סור מרע ועשה טוב, שהדרך לסור מרע היא ע"י

עשיית הטוב, ובזה ישלים נפשו ונשמתו.