אותו יום החל כיום שגרתי לגמרי, אך התפתח באורח לא-צפוי. חיה-רבקה גרוסמן, אז נערה בת שש-עשרה, בתו הבכורה של הרב יצחק-דוד גרוסמן, רבה של מגדל-העמק, שבה לביתה מבית-הספר ואחת מעיניה נפוחה מאוד.

במבט שטחי לא הייתה נראית סיבה לדאגה. ההורים חשבו שזו דלקת חולפת. אלא שהעין הוסיפה להתנפח, ואף החלה לדמם ולפתח מוגלה. ההורים המודאגים מיהרו אל רופאי עיניים מקומיים, אך אלה לא ידעו לאבחן את הבעיה, והפנו אותם לרופאים בחיפה. משם נשלחו לתל-אביב ולמרכז הרפואי הדסה עין-כרם בירושלים, אך מרופא לרופא התעלומה הרפואית נותרה בעינה.

איש מן המומחים לא ידע לפענח את הבעיה. רופא אחד שיער שמקור הבעיה בעין. השני טען שזו בעיית עור. השלישי העריך שזו אלרגייה. במשך שבעה חודשים סבלה הנערה מכאבים עזים, ומצב העין הידרדר.

יום אחד טס הרב גרוסמן לארצות-הברית, ושם חלק את צרתו עם אחד מידידיו. הלה המליץ לפניו לפנות אל פרופ' אלברט אורנבלט, יהודי שומר מצוות, מומחה לרפואת עיניים בעל שם עולמי.

"אינני יכול לסייע בלי לראות את העין הפגועה", השיב הפרופסור כששמע את המקרה. הרב גרוסמן הזמין מיד כרטיס טיסה בעבור בתו, וכבר למחרת בבוקר הגיעה הנערה לארצות-הברית. בקשתה הראשונה מאביה הייתה: "אני רוצה לראות את הרבי מליובאוויטש".

הרב גרוסמן כבר כתב לרבי בעבר בקשת ברכה בעניינה, וכך הגיעו האב ובתו לבית-מדרשו של הרבי, '770', בברוקלין שבניו-יורק, לקראת תפילת שחרית.

רבים שביקשו לראות את הרבי היו ממתינים לבואו משני צידי שביל הכניסה לבניין. גם הרב גרוסמן ובתו עמדו שם, כאשר הרבי יצא מן המכונית והחל לצעוד לעבר הבניין.

באותו רגע החליט הרב גרוסמן לנסות לשוחח עם הרבי ולבקש את ברכתו. הוא יצא מהשורה והתייצב באמצע הדרך. והנה הרבי קרב ובא, ונעצר מולו.

"רבי", קרא הרב גרוסמן בהתרגשות והחווה על בתו שעמדה לידו: "זו בתי, יש לה בעיה בעין, והיא זקוקה לברכת הרבי לרפואה שלמה".

הרבי הביט לשבריר שנייה בעין הפגועה ואמר מיד לרב גרוסמן: "לבדוק מיד את המזוזה, ותהיה לה מיד רפואה שלמה. ושתזכה לגדלהּ לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

הרב גרוסמן היה אחוז התרגשות. באותו רגע מיהר לטלפון ציבורי וחייג אל ביתו. "בִּדקו מיד את המזוזות בבית!", ביקש מבני ביתו. סופר סת"ם מומחה הובהל והמזוזות נמסרו לבדיקה מדוקדקת.

לא היה צורך במאמץ רב כדי לתפוס את התגלית המרעישה. באחת המזוזות המילה 'עיניך', שבפסוק "והיו לטוטפות בין עיניך", הייתה מחוקה לגמרי.

בו-במקום נקבעה מזוזה אחרת, כשרה ומהודרת. בזמן הזה התפלל הרב גרוסמן תפילת שחרית במניין של הרבי. כשסיים להתפלל פגש את בתו והבחין בהתרגשותה הרבה. "אבא, מה עם העין שלי?", שאלה אותו.

"מה קרה?", תמה הרב גרוסמן.

"אני מרגישה שמשהו קורה", מלמלה הנערה.

הרב גרוסמן לא הבחין בשינוי כלשהו, ומשם פנתה הנערה לנוח מעט מהטיסה הממושכת. כשהתעוררה משנתה גילתה כי הנפיחות ירדה מאוד.

הרב גרוסמן לא ידע את נפשו מהתרגשות. הפלא מתחולל לנגד עיניו! בתוך כך הגיעה השעה ללכת אל הפרופ' אורנבלט. "נלך לרופא", אמר לבתו.

הרב גרוסמן הציג לרופא את התיק הרפואי של בתו, ובו כל הצילומים והבדיקות שנעשו לה. הפרופסור הביט בצילומים ובעין, והביע את השתוממותו. הממצאים שראה עכשיו לנגד עיניו לא תאמו את התיק הגדוש. הרב גרוסמן שיתף אותו בקורות השעות האחרונות. "זה נס", הגיב הפרופסור.

שבועיים חלפו. העין השתפרה מיום ליום. ערב אחד השתתף הרב גרוסמן בהתוועדות הגדולה שקיים הרבי בבית-מדרשו. במהלך הפסקה בין דברי התורה, כאשר הקהל שר בדבקות ניגוני נשמה, ניגש הרב גרוסמן אל הרבי. "שמי יצחק-דוד בן איטא-פערל", אמר וביקש את ברכת הרבי, "שאצליח".

"אמן", השיב הרבי, ובלי שהיות שאל: "עם הבת הכול בסדר?".

"הרבה יותר טוב!", השיב האב המאושר, והזכיר את שמהּ ושם אימהּ, לברכה.

"שיהיה עוד יותר טוב!", איחל הרבי. מיותר לציין שהברכה התממשה עד תום.

שמונה-עשרה שנים חלפו. יום אחד הוזמן הרב גרוסמן לניו-ג'רזי שבארצות-הברית, כאורח הקהילה היהודית. בשבת, כשנכנס לבית-הכנסת, הבחין בו אחד המתפללים, ניתק ממקומו ורץ לעברו, מנשקו בהתרגשות ומעיניו זולגות דמעות.

הרב גרוסמן התבונן באיש ולא הצליח לזהותו. "אני פרופסור אורנבלט", אמר היהודי הנרגש, "אני הוא שראיתי במו עיניי את הנס שחוללה ברכת הרבי מליובאוויטש לבתך. ראיתי במוחש שיש אלוֹקוּת!".

(על-פי עדותו של הרב גרוסמן בתכנית 'מבעד למסך', JEM)